פרשת השבוע-האזינו

דרישת שלום חמה מקמבודיה.

תקציר העניינים: בהמשך לתהליך הפרידה מהעם אליו הלך, משה משורר את דבריו האחרונים עלי אדמות ומשאיר לעמו קניין רוחני, להצטייד בו לקראת הכניסה לארץ המובטחת בלעדיו. משה מפליא לבטא את הסכנות האורבות לפתחם, לתאר את אופיו ועלילותיו של עם ישראל ולהזהירם מפני תוצאות מעשיהם. ובכל זאת, משה מבטיח לעמו שהבורא תמיד היה הווה ויהיה עימו וכך גם הוא, משה-שליחו. משה מצווה אותם ללמוד וליישם את התורה ולהוריש אותה לבניהם. אז נשלח משה להר נבו, להאסף אל אבותיו, כאהרון אחיו לפניו והבורא מזכיר לו ולעמו את חטא מי המריבה (פרשת חקת), החטא שבגינו נגזר עליו להישאר מחוץ לארץ המובטחת.

נושאים מרכזיים בפרשה:

השמים והארץ, הרוח והחומר ומה שבאחריתם

משה קורא לשמים ולארץ להיות עדים לדבריו. החיבור בין השמים לארץ הוא קדום ובסיסי – הן מבחינת סדר ההשתלשלות בתורה (מופיע כבר בתחילת ספר בראשית) והן בפנימיות התורה – השמים הם הרוח, הם המסגרת הנעלה, מהם נשפעים הדברים כלפי מטה; הארץ היא החומר, היא המסגרת התחתונה, היא המקבלת את השפע מלמעלה. בנוסף, מלכתחילה בעולמנו מאז ומעולם, אין זכות קיום לשמים בלעדי הארץ ולארץ בלעדי השמים. ההתכנסות של הרוח והחומר והשילוב ביניהם באים לידי ביטוי ביצירת נזר הבריאה – האדם ולאחריו יצירת עם ישראל. אופיו של עם ישראל ידוע: עם מרדן וקשה עורף, קטן אמונה ועובד עבודה זרה; הכרוניקה ידועה מראש: מקבלים שפע, מסתנוורים ממנו תוך מחשבה שהם האחראים ובועטים בו בעקבות ההליכה אחר היצר הרע וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט (לב,טו), שהיא תולדה של אפשרות הבחירה שניתנה בידיהם ומבדילה בינם לבין הבהמה שנדונה ללכת אחר יצריה. שירת האזינו, שירתו של המנהיג הדגול מכולם, היא יצירתו מתוך החיבור עם בוראו והיא, למרות הדברים הקשים, בעלת בשורה מיוחדת – בסופו של דבר, גם אחרי כל ההתנהגות המחפירה, הם יידונו לטובה, לא כי הם צדיקים אלא כי כך החליט מי שבחר בהם לעם סגולה. בשורת הגאולה שתעבור מדור לדור תהווה מקור נחמה לעם היהודי, גם כאשר ירגישו ש- אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם (לב,כ); גם כאשר ירגישו מוכים, נשכחים ועזובים, בסופו של דבר – הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם; וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ (לב,מג).

נפלאות השכחה

צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי; וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ (לב,יח). פרשנים מסבירים את החלק הראשון של הפסוק – מי שברא אותך, צור מחצבתך, גילם בך יכולת מופלאה – לשכוח: החושים והיצרים שלנו קולטים גירויים מהעולם שסביבנו, שחלקם קשים עד בלתי אפשריים להכלה. דוגמה טובה לכך הם ההריון והלידה, אשר עוברים על חצי מאוכלוסיית העולם-הנשים, עלינו נגזר – בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים (בראשית,ג,טז). סביר להניח שאם ההריון והלידה היו נוכחים באופן קבוע בהוויה שלנו, לא היינו חוזרות על זה. והנה, במרבית הפעמים, חוויות ההריון והלידה, לא רק שאינן עוצרות אותנו, אלא שהזיכרונות מהם באורח פלא אינם טראומתיים ואף נעימים. אם היינו מתעכבות על כל קושי בו נתקלנו וזוכרות בכל נימי נפשנו בכל עת את הסבל, העצבות, הכאב, העלבון והצער, יתכן וחיינו היו קשים מנשוא. אבל, כמו בכל תכונה, יש להשכיל ולהשתמש בה בזמן ובמקום הנכונים; חכמה גדולה טמונה ברעיון שבפסוק זה – המתנה שניתנה לנו עלולה להיות חרב פיפיות: היא אמנם מצילה אותנו מאבדון ומאפשרת לנו התמודדות שפויה ומאוזנת עם חיי היומיום, אך אם ״משתמשים״ בתכונה זו גם כדי לשכוח את מי שיצר אותנו – אנחנו בצרה צרורה ופותחים פתח לאגו שלנו להשתלט עלינו פֶּן-יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה, וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל-זֹאת (לב,כז) לחשוב שיש לנו שליטה על משהו, שאנחנו יכולות לבד… כדי להימנע מכך, מומלץ לנו בפרשה:לוּ חָכְמוּ, יַשְׂכִּילוּ זֹאת; יָבִינוּ, לְאַחֲרִיתָם (לב,כט), כלומר עלינו להשכיל לייצר תזכורת מתמדת להתחבר אל יוצרינו, לכבדו ולזכרו בכל רגע ורגע ולא להתייחס אליו כאל ״שחקן ספסל״, הממתין שניזכר שהוא קיים ונפנה לו ״קצת״ מקום כדי להשפיע עלינו.

להישאר מחוץ לארץ המובטחת

כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא–אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (לב,נב). פרשנויות רבות דנו בחטא ועונשו והאם הוא מידתי, הוגן וצודק. בפרשנויות העוסקות בפנימיות התורה, ההגעה אל הארץ המובטחת משמעה הגעה אל ה״אני״ הנעלה, אל מימוש השליחות והייעוד שלשמם הגענו, תוך התגברות על הארץ=רצון/יצר. אולי משה מסמל לנו את המסע שלנו, שתכליתו: ההתקדמות, ההתפתחות והצמיחה ולא השלמותנות; אין אדם מושלם – יהיה מוכשר, נעלה ומשובח ככל שיהיה. יתרה מזאת – פרפקציוניזם עלול להרוג, גם אם לא פיזית, ברמה הנפשית: הפרפקציוניסטית אומר לעצמה: מה הטעם לעשות, לפעול ולהאמין אם אי אפשר לעשות זאת בשלמות? אז לא עושים. הפחד מהכישלון, בדיוק כמו הפחד מההצלחה עלולים לשתק ולגרום לאדם להיות מת מהלך, שלא לדבר על מחקרים שנעשו לגבי מתאבדים וגילו (בדרך כלל ממכתבים שהשאירו, במידה והיו כאלה) עד כמה ההדרדרות לתהומות הדיכאון וההרס העצמי קלה לפרפקציוניסטים. ואולי, העניו באדם, מלמד אותנו שיעור מאלף המתחיל עוד בפרשה הקודמת – בֶּן-מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָֽנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹֽא-אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא (לא,ב); כלומר הסגולה לחיים שלמים (אך לא מושלמים) עד מאה ועשרים היא להיות תמיד בדרך, ללמוד, להתקדם ולנסות להשתפר כל הזמן. וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת-כָּל-דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה-הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן-נֽוּן (לב,מד): המדרש מספר שמשה רבינו פנה אל יהושע וביקש לדעת את הנבואה/מסר שיהושע קיבל, כדי להמשיך ולתקן את עצמו, כדי לגדול עוד, להגיע למדרגה גדולה עוד יותר, מכיון שמשה לא רצה להפסיק להתפתח ולהתקדם, אפילו אם מדובר במורה שהוא תלמידו/יורשו. כשנכנסו יחד לאוהל מועד והנבואה עברה ליהושע, ביקש משה להיות תלמידו של יהושע ושאל אותו לדבר הנבואה. יהושע לא הסכים לחלוק בידע שלו ואמר: למה שאגיד לך? האם אי פעם שאלתי אותך מה הקב״ה אמר לך? אז הבין משה שלמרות רצונו העז, לא יוכל להיות תלמידו של תלמידו שהוא המנהיג הבא ולכן לא יוכל להמשיך להתקדם וללמוד, שתמו ימיו והגיע זמנו להיאסף אל אבותיו.

תופיני מילים לשבת:

* מומלץ לקרוא את הטקסט המקורי, שכולו פניני מילים ויהלומי משפטים*

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם

אִמְרֵי-פִי

יַעֲרֹף כַּמָּטָר

תִּזַּל כַּטַּל

דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל

חֶבֶל נַחֲלָתוֹ

בְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן

כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט

צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי

אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם

דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה

שְׁאוֹל תַּחְתִּית

אֲכַלֶּה-בָּם

אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד, אֶלֶף, וּשְׁנַיִם, יָנִיסוּ רְבָבָה

אָזְלַת יָד

בְּרַק חַרְבִּי

וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ

כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא