פרשת השבוע-וילך (גרפיקה משובחת-קליה טל-שחר)

תקציר העניינים: לקראת סוף החומש האחרון ובעצם התורה כולה, מגיעה פרשה קצרצרה. משה מגיע אל היום האחרון בחייו ומעביר בצורה מסודרת את השרביט וההנהגה לידיו של יהושע. הוא מרגיע את העם באשר להליכה אל עבר הלא נודע, אל כיבוש הארץ המובטחת ומבטיח שיש עליהם השגחה פרטית ויוכלו לבצע זאת. לאחר מכן הציווי על כתיבת ספר התורה=הוראות והעברה בין דורית, תוך ציווי להקהיל את העם ולהקריא בפניו את הדברים.

נושאים מרכזיים בפרשה:

מנהיגות

המעשה של משה -וַיֵּלֶךְ, חשוב עד כדי כך שעל שמו נקראת הפרשה. משה, ה-מנהיג הענק מאז ומעולם של עם ישראל, מוצא לנכון ללכת אל העם. גדולת מנהיגותו באה לידי ביטוי גם בכך שהוא קודם מברך את העם – חיזקו ואימצו ואז את מנהיגו החדש. משה לא מקפח אף אחד ואומר את הדברים בסדר ה״נכון״. הפרשנים מפרשים שהוא הטריח עצמו והלך אל שבט אחר שבט, כדי להיפרד. בימינו, בדרך כלל, כללי הטקס מכתיבים את ההליכה אל המנהיג; מנהיגים בימינו אינם הולכים את העם, העם הולך אליהם, שלא לומר – עולה אליהם. משה, העניו באדם, מיישם הלכה למעשה מנהיגות מקרבת, מחוברת ותקשורתית; הוא לא צריך שיעבדו אותו – נהפוך הוא: הוא עובד אצל העם. אשרי העם שזו תודעת השירות של מנהיגו.

הפרידה

משה ויהושע – אחד הם: וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ (לא,יד) וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִמָּךְ (לא,כג). גם לאחר הסתלקותו, מבטיח משה ליהושע יורשו, כי הוא ממשיך להיות איתו. כמה עצובה הפרידה… אולי בגלל חרדת נטישה? משה יודע שבני ישראל יעשו ״חיים קשים״ גם לעצמם וגם ליהושע, בבחינת יודע צדיק נפש בהמתו – כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם (לא,כט), הוא לא חי באשליות ולא מייפה את המציאות – הוא מדבר ב״גובה העיניים״ ומתאים את דבריו ורוחו אליה ולא להיפך, לכפות את רצונו העצמי על המציאות. התנהלות זו היא דוגמה ומופת לעבודה פנימית, בוודאי רגע לפני פרידה: אפשר להיאבק במציאות, לנסות לכפות את דעתך, לחשוב שאפשר לשלוט בתוצאות; ואפשר להיות קשובות ועירניות למציאות ולהתאים את התגובות שלנו אליה. בדרך זו, הסיכוי לחיות חיים שלווים, של קבלת עול המציאות והתמסרות אליה, גדול לעין שיעור מהסיכוי להיות רגועה ושלווה בניסיון לכפות את עצמינו על המציאות, ניסיון שנדון מראש לכישלון.

שבת שובה

מין ההפטרה (הושע יד, ב): "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ". זו השבת שבין ראש השנה ליום כיפור והשנה למדתי שיום כיפור, אותו חשבתי ליום הנורא – יום הדין, הוא למעשה היום הכי טוב כיון שנותן הזדמנות לתקן את גזר הדין – עליו הוחלט כבר בראש השנה, שהוא היום בו נגזר הדין. הקשר הישיר בין הפרשה לעשרת ימי תשובה: ברור שמדובר בעם קשה עורף, מרדני, סר מין הדרך ועובד עבודה זרה ובכל זאת, המסר החשוב הוא שיש תקווה ותמיד אפשר לחזור אל המקור – הניצוץ האלוקי, להתחבר אל הייעוד והשליחות, לתקן את המידות כדי לעשות את רצונו והכל נמחל; אם התשובה היא שלמה ומלאה, אפילו החטאים הופכים לזכויות. הגישה הנפלאה של היהדות היא שכל אותם חטאים, שחיתויות, עבודה זרה ושאר מרעישין בישין הם לא ה״אני״ האמיתי, נהפוך הוא – הם השגיאות, התקלות, הם ההיפך מהרוח האמיתית; הם הגיעו לעולם רק כדי לייצר את זכות הבחירה, לייצר אלטרנטיבה, כדי שנוכל להתפתח ולצמוח מתוך הנפש הבהמית שנוצקנו לתוכה ולבחור בנפש האלוקית, חלקת אלוקה ממעל ממש, שרק רוצה טוב ולהיטיב והיא טהורה וזכה.

תופיני מילים לשבת:

לֹא-אוּכַל עוֹד (בגין)

חִזְקוּ וְאִמְצוּ

חֲזַק וֶאֱמָץ

לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ; לֹא תִירָא, וְלֹא תֵחָת

הַקְהֵל אֶת-הָעָם

הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי

כִּי יָדַעְתִּי אֶת-יִצְרוֹ

וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִמָּךְ

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

עַד, תֻּמָּם