פרשת השבוע-כי תבוא

תקציר העניינים: אחרי שיוצאים – באים. פרשת ״כי תבוא״ (או, בשמה האחר – פרשת תוכחה) מגיעה מיד אחרי פרשת ״כי תצא״ ותמיד בחודש אלול ולא במקרה. יש בה המון ברכות והבטחות לצד תוכחות וקללות, אבל היא נפתחת במקרא ביכורים ובוידוי מעשרות. מקרא ביכורים הוא אירוע בו אוספים את ראשית הפירות והירקות (מסמנים אותם בגמי), שמים אותם בסלסילות נאות ועולים אל המקום אשר יבחר השם, אז מוזכרים שני אירועים היסטוריים – לבן הארמי והגלות במצרים ואחר כך – ההגעה לארץ זבת חלב ודבש והמצווה לשמוח בכל הטוב שקיבלנו, כולל כל החוליות החברתיות החלשות. אז מגיעים אל וידוי המעשר – החובה לדאוג באמצעות מעשר ללוויים, לכהנים, לגרים, לאלמנות, ליתומים ולעניים (אלה שמחוץ לנו ואלה שבתוכנו). לאחר מכן מגיעים למעמד הר גריזים והר עיבל או בשמו האחר – מעמד הברכה והקללה, שאירעו סמוך לכניסת עם ישראל לארץ ישראל, לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר. המעמד כולל את בניית המזבח בהר עיבל והקרבת הקורבנות עליו, כתיבת חלקים מספר התורה על אבנים, ברכת הלוויים את שומרי המצוות וקללת העוברים עליהן ולבסוף קריאת דברי הברכה והתוכחה באוזני העם.

נושאים מהפרשה:

כי תבוא

כמו תמיד, הפרשה אקטואלית ונכונה גם לזמן הזה: בימינו העליה לארץ היא מתחת לרדאר; נתונים שלא מתפרסמים בדרך כלל ולא נחשבים אטרקטיביים במיוחד. אם רק נעצור לרגע ונחשוב מה עובר על האדם שמחליט לבוא לארץ, לעשות עליה, אולי נתרגש ונעריך את העולים קצת יותר. הקושי להיפרד מהסביבה המוכרת, מהבית, מהחברים, מהשגרה והעתקת החיים למקום אחר הוא כמעט בלתי נתפס בעיני ובמוחו של מי שלא חווה את זה. צריך תעצומות נפש רבות כדי לקחת על עצמם משימה כזו ואם נשכיל לזכור זאת, נוכל לקבל ולחבק אותם אל ליבנו ולתרום להקלת הקליטה שלהם.

מקרא ביכורים

טקס המוני, חגיגי, חברתי, הכולל אלמנטים של עבודה פנימית לצמיחה והתפתחות, דיבור המבוסס על הוכרת תודה והכרת הטוב ומעשה של השתחוות; פעילות בשלושת המישורים הללו: מחשבה, דיבור ומעשה באופן הזה, יוצרת חווית חיות והתרגשות ומהווה פתיחה טובה לשנה החדשה. מחשבה – ביכורים מציינים את היחס שלנו לראשית העמל שלנו: נטענו, זרענו, שתלנו, השקנו, טיפלנו, טיפחנו, ניקינו, ניקשנו… הרבה עבודה מושקעת בגידול שבעת המינים החיצוניים והפנימיים לכדי פירות לתפארת. אז מגיע טוויסט בעלילה – קודם נותנים לקב״ה ורק אז לוקחים לעצמנו. כלומר נדרשים דחיית סיפוקים, יציאה מריכוז עצמי ומכפיות טובה; כשנצליח בעבודה הפנימית הזו, בעבודת המידות לשם תיקונן ואיזונן, נצליח לפעול בבגרות, לצמצם את האגו, לעדן את היצרים והמידות שבעבר נפלנו עליהם. גם נושא זה אקטואלי מתמיד ומתחבר ישירות לראש השנה המתקרב ובא; ראשית היום – כל היום נקבע על פי איך שמתחילים אותו (כמו בביטוי – קם על צד שמאל). רצוי להתחיל את היום בהכרת הטוב ובהוקרת תודה ורצוי שלא יהיו רק מהשפה אל החוץ, אלא גם במעשה וגם בתימוכין מין העבר, חיבור לשורשים. החיבור אל האבות המייסדים (יעקב אצל לבן הארמי ויציאת מצרים) נותן עומק ומשמעות גם לעשייה היומיומית וגם לעצם הנוכחות שלנו פה, מהווה תזכורת של שרשרת הדורות ונותן פרופורציות לטרדות היומיום בראי הזמן – מה שנדמה לנו לפעמים הרה גורל, בפרספקטיבה לאחור של מאות ואלפי שנים, מקבל את קנה המידה האמיתי שלו, מאפשר להבחין ב״גודל הטבעי״ שלו. בסוף ״והשתחווית״, כלומר פעילות נוספת על כל הטקסיות המרובה, אשר מעצימה את החוויה ומערבת בה גוף ונפש, רוח וחומר כאחד. מזכיר לי את הטקסים בצבא, שככל שהחשיבות של האישיות או הארוע גדולה יותר – כך הטקס מורכב ומפואר יותר והציור שנוצר לאורך השנים מהטקסט של הטקס הזה ומתוספות הפרשנויות שהכבירו עליו, הופכת אותו לשיא השיאים ולא בכדי; בילד-אפ לקראת ראש, ראשית, התחלה של שנה חדשה.

המקום אשר יבחר

וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם – לא מצויין מקום, בוודאי לא ירושלים, שלא מוזכרת אפילו פעם אחת בתורה. אומרים פרשנים שזה משום שהתורה היא קוד מוצפן ורק מי שהיא שלו, מי שטורח ללמוד ולחקור אותה – יודע את צפונותיה והכוונותיה ולכן גם יכול להוכיח השתייכות אליה.

תופיני מילים לשבת:

טֶּנֶא

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי

רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב

עַם סְגֻלָּה

וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד

אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ

קוֹל רָם

אָרוּר הָאִישׁ

מַסִּיג גְּבוּל

מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ

מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר-יָתוֹם–וְאַלְמָנָה

לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי

בָּרוּךְ אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וּבָרוּךְ אַתָּה, בְּצֵאתֶךָ

רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ

וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב

כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה

עָשׁוּק וְרָצוּץ

לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה

מַעְלָה מָּעְלָה

מַטָּה מָּטָּה

בְּמָצוֹר, וּבְמָצוֹק

חַיֶּיךָ, תְּלֻאִים

וְהִתְמַכַּרְתֶּם

לֵב לָדַעַת, וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ