פרשת השבוע-עקב

בתמונה – דוגמה ומופת והשראה יפה לביצוע השליחות בעולם הזה❤️

תקציר העניינים: משה ממשיך להכין את בני ישראל למעבר מהשהות במדבר לקראת הכניסה לארץ ישראל. הוא מתדרך אותם כיצד לנהוג במטרה לשמור את הברית עם הקב״ה שיאהב, יברך וירבה את עמו ישראל. המשנה הסדורה של משה, מביאה עימה הבטחות רבות לקיום אנושי יעיל ומספק – שמירת הברית עם הקב״ה, שפע ופיריון האדם ורכושו, הסרת חוליי מצרים ועוד. הפרשה משופעת במשפטים ורעיונות נפלאים, הטומנים בחובם באורח מעורר השראה ומחכים, את ההכרה וההיכרות עם נפש האדם ופנימיותו, כמראה של פנימיות התורה.

נושאים מרכזיים בפרשה

נוסחת עבודה

מאחר ומדובר בתורה כספר הוראות לחיים, משה כותב את ספר ״דברים״, שהוא בחזקת משנה לתורה וכבר בשם הפרשה ובפתחה, אם מתבוננים בפאן של פנימיות התורה, הרי שמשה מעניק לנו נוסחה- עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם (ז,יב). כלומר: תעקבו אחר הדברים, שימו לב, תהיו במודעות, תהיו נוכחות; לפעמים, כשעוצמים את העיניים, שומעים את רחשי הלב; אפשר לעשות זאת רק אם יש ריכוז בדבר, בלי הסחות דעת ובלי גנבי זמן. כמה פעמים שמעת (תִּשְׁמְעוּן) הרצאה, תכנית ברדיו, שיעור, התחלת להתרכז במשהו, אפילו במחשבה כלשהי ותוך שניות הדעת מוסחת והדברים נשמעים כקולות רקע בלבד, רעש לבן ל״מכונת הכביסה״ שמטרטרת בראש. אפשר לעבור חיים שלמים ליד החיים, לפעול על אוטומט, לתת לחיים לנהל אותנו ולהפקיע מעצמנו את זכות הבחירה. לעומת זאת, אם עושים פעולות כדי להיות בנוכחות, בריכוז ובתשומת לב, יש סיכוי גדול יותר שנוציא את הטייסת האוטומטית לפחות לחופשה ארוכה, אם לא לפנסיה ונחזיר לעצמנו את המנדט לבחור: מה לשמור (וּשְׁמַרְתֶּם) בחיים שלנו (לפעמים טייסת אוטומטית זה דווקא טוב, בספורט למשל) ומה לעשות (וַעֲשִׂיתֶם) כדי להכניס שינויים, במקומות בהם אנו רוצות לצמוח, לפרוח או להשתפר.

דיבור ושמיעה

משה מניח את היסודות להתנהגות האנושית בכלל (עשרת הדיברות וקודים מוסריים כגון שמירה על זכויות הגרים) ולהתנהגות עם ישראל בפרט ובמשך חומש שלם, שופך את משנתו באותיות קידוש לבנה ומדבר אוטוסטרדה לאורך פרשות מאד משמעותיות, שזו הנוכחית והקודמת הן ה-פרשות שנבחרו להופיע בתפילין. איך קרה שמשה, כבד הפה והלשון, ערל השפתיים, שהתקשה לעמוד בפני פרעה ולומר לו שלוש מילים – שלח את עמי, הופך להיות נואם רהוט, מלהיב וכריזמטי, שמילותיו הן פניני לשון ונכסי צאן ברזל? כשהאדם מונח במקום המדוייק שלו ומבצע את משימת חייו – קורים ניסים ונפלאות. משה מדבר את צוואתו אל העם טרם הכניסה לארץ המובטחת ובהיותו ה-מנהיג מאז ועד עולם, כל כוחות היקום והעולמות העליונים והתחתונים מתגייסים לעזרתו וכך אפילו מגמגם וכבד פה, הופך להיות נואם וירטואוזי ומופלא. זו אולי אחת מדוגמאות המופת בתורה ובכלל, לחשש הקיים אצל נשים כה רבות, לעמוד בפני קהל ולנאום את משנתן, ייעודן ושליחותן. אם נטרח ונעשה את מלאכתנו, נתחבר לייעודינו, נתאמן על הפנימיות שלנו כדי להביא בשורה וגאולה לעולם – כל העולמות יתגייסו לעזרתנו. אם לא נעמוד בניסיון, כל שעלינו לעשות הוא להבין שכנראה אנו עדין לא מונחות במקומנו המדוייק ואולי טרם הבנו לאשורה את שליחותנו. אם נתאמן, נלמד ונשתפר – יגיע היום שבו נוכל להשפיע מטובנו על העולם הזה ואולי גם לקנות לנו קצת קרדיט לעולם הבא…

אהבה ועבודה

הפרשה מלאה במילה ״אהבה״ – אהבת השם, אהבת ישראל, אהבה עצמית של חלקת אלוקה ממעל. אלו מהווים בסיס לבטחון אישי, אמוני, חברתי וכלכלי. אולם, מפאת הטבע האנושי ויצריו (המפורטים בפרשה, למשל: וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה (ח,יז), וְיָדַעְתָּ, כִּי לֹא בְצִדְקָתְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת–לְרִשְׁתָּהּ:  כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף, אָתָּה (ט,ו), פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם, וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם, לָהֶם (יא, טז), פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם (יא,כה) ועוד) וכן בשל הדואליות של המשמעות הקיומית של העולם הזה – עולם במובן של היעלם, גלוי ונסתר; נפש אלוקית ונפש בהמית; עולמות עליונים ועולמות תחתונים; עלינו לעמול כדי שהאהבה לא תהפוך לרצון אגואיסטי, לריכוז עצמי וחיפוש טובות הנאה פרטיות. מי שתרה אחר השליחות והייעוד שלה ומבקשת, מתפללת ומייחלת להביא את תפקידה ותפקודה הייחודיים לה לידי ביטוי, מתמלאת במוטיבציה, בתעצומות נפש ובכוחות שלעיתים אפילו לא ידעה שקיימים בה. כאן, בפרשתנו, משה רבנו מניח את היסודות לעבודה הפנימית ולקשר עם הבורא, פורש בפנינו את דרכי הפעולה בהן עלינו לנקוט כדי לאמן את הנשמה שלנו, ממש בבחינת חדר כושר נשמתי, שככל שנתמיד בעבודה הפנימית למציאת הייעוד והשליחות, לעשות את רצונו ולא את רצוננו (אלא אם רצוננו הוא לטובת הכלל, לנתינה לזולת), כך נוכל לטפל בפחדים ובמוראות שתוקפים אותנו חדשות לבקרים.

לכבוש את הארץ (הרצון)

משה מסביר שלא נכון לכבוש את הארץ בסערה (שמשמעותה בעבודה פנימית – הדחף לסיפוקים מיידיים), אלא לעשות עבודה רציפה ומתמדת, עקב בצד אגודל, כדי שלא תשתלט עלינו ״חית השדה״ (הנפש הבהמית).

הארץ המובטחת

משה מגולל את סיפורו של עם ישראל והתנהגותו מאז היותו עם עבדים במצרים, דרך ארבעים השנה במדבר ועד ההגעה לפאתי הארץ המבוטחת. ההליכה במדבר היתה מעין טירונות או קורס מתקדם כדי לנטוש את המנטליות העבד ולהפוך לעם חופשי עם זכות בחירה. אולם הארץ המובטחת, להבדיל משכנותיה המשופעות במים הבאים מין הארץ (נהרות כדוגמת הנילוס, ימים ואגמים בסוריה ובלבנון למשל) או באוצרות טבע (כמו נפט, בארצות המדבריות) תקבל את המים שלה מין השמים, היה והעם יזנח את קשיות עורפו ותלונותיו ויהפוך לעם המברך את כל המתנות שהוא מקבל (ברכת המזון ששורשיה טמונים בפרשה זו, הערכת ה-מן), עם המוקיר תודה ומלא בהכרת הטוב. אבל, אומר משה, אל תתבלבלו! טבע האדם ונטיית הלב היא – וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה (ח,יז); גם אם את סבורה ויודעת שהכל זה מלמעלה – לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם; עם ישראל יורש את ארץ ישראל לא כי הוא חזק, לא כי הוא חכם ולא כי הוא מבין. עם ישראל יורש את ארצו לְמַעַן הָקִים אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ (ט,ה); זהו שיעור עצום לחיים, לחיות מצינורות השפע מלמעלה ולא לחשוב לרגע שאנחנו מבינות יותר מדי, שיש לנו יותר מדי כוחות ואפילו שאנחנו יודעות הרבה. עלינו לחיות בענווה – לזכור את הגודל הטבעי שלנו מצד אחד, אבל לפעול בכל כוחינו ומאודנו כדי לעשות ולקיים את המשימה שנשלחנו לבצע. זה לא משנה אם אני צודקת, או חכמה, או מבינה, או חזקה – כל אלו הן אשליות. המסע לכיבוש הארץ/רצון וניתובו לטובת הכלל בזכות הברית עם הקב״ה ובזכות אבות העומדת לנו – הוא מסע חיינו האמיתי.

תופיני מילים לשבת:

דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ

שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ

כָל-מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים

פֶּן-תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה

לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם

כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְיַסְּרֶךָּ

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ

וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ

צּוּר הַחַלָּמִישׁ

לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ

כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי

וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד

כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, לָרֹב

אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ

כְּגַן הַיָּרָק

אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם

וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם