פרשת השבוע – ואתחנן

תקציר העניינים: משה מתחנן לקב״ה ושב ומבקש להיכנס לארץ אולם נענה בשלילה. לא רק זו – הקב״ה מורה אותו לעמוד מנגד, לצפות על הארץ ולהשאר מחוץ לגבולותיה ואף להכשיר את היורש כדי שיוכל לעשות את מלאכתו נאמנה ולהכניס את בני ישראל לארץ המובטחת. משה מסכם ומנחה את העם לגבי החוקים והמשפטים שעליהם לקיים, להקפיד על עבודה מדוייקת, לדבוק ברצונו עבורנו ולא ברצון העצמי. משה מביא את עשרת הדיברות, עם מספר שינויים. סקירת שלוש ערי המקלט. משרטט גבולות גזרת ארץ ישראל. לקראת סוף הפרשה מגיע משפט שהוא נכס צאן ברזל  -שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד.

נושאים מרכזיים בפרשה:

הפניה אל הקב״ה

משה מלמד את העם הלכות הגשת בקשות – קודם כל כשפונים בבקשה ובטח כשזו לא פעם ראשונה – תפני בביטול ובענווה – וָאֶתְחַנַּן. אחר כך, יש לפאר ולרומם את מושא הפניה. לאחר מכן להראות שיודעות להעריך את נשוא הפניה (הארץ הטובה, ההר הטוב) ולא להתייחס אליו בביטול או חלילה בזלזול. אפשר ללמוד הרבה דברים ממשה בפניה זו – ראשית: לא לוותר; גם אם את בטוחה שאת יודעת את התשובה, השאיפה להגיע לארץ המובטחת היא ערך בפני עצמו. משה מבין היטב את תפקידו כמנהיג האומה; עליו לשמש דוגמה ולכן הוא עושה את הפעולה/הבקשה/התחינה ומשאיר את התוצאות בידי אלוהים. על העם ללמוד לא לקבל דברים כמובנים מאליהם; עליהם ללמוד לקבל ״לא״; עליהם לקבל ולתרגל את היותם בני אדם, אמנם בני העם הנבחר, אבל – עדין בני אדם עם ראייה ותפיסה מוגבלת, שבבסיסן מונחת אי הידיעה, אי ההבנה איך העולם באמת מתנהל, לא עלינו לשפוט מה טוב ומה רע, אין בפנינו את הראיה הרחבה והכוללת; כל שעלינו לעשות הוא לשאוף להגיע אל הארץ/הרצון המובטחת – לעשות כמיטב יכולתנו בכל עת בכל זמן ובכל סיטואציה, להשתדל להיות נשים טובות יותר לעצמנו ולסביבה ולהשאיר את התוצאות בידי אלוהים.

רצון עצמי וריכוז עצמי

רצון עצמי עלול להוביל לעבודת אלילים. היכולת להבחין בין רצון עצמי לבין רצונו/רצון היקום מאיתנו – זו אמנות החיים. משה מזהיר בפני הנטייה הטבעית שיש לנו, לשכוח מאד מהר מי עושה לנו את הניסים והנפלאות, צ׳יקצ׳ק מקבלים דברים כמובנים מאליהם – מגיע לי, עבדתי קשה בשביל זה, אני רוצה עוד, כוחי ועוצם ידי. עבודה פנימית הבאה לידי ביטוי בתפילות והרהורים, הנעשית בהתמדה ובנחישות לאורך זמן, תביא אותנו לפתח הקשבה לקול הפנימי שלנו, ה״אני הגבוה״, המחובר לשליחות ולייעוד. כך נתמיד ונשתפר בעשיית פעולות מתוך ניקיון ודיוק ונצמצם את ההתנהגויות הבהמיות שלנו.

ההבדלים בין עשרת הדיברות אז (פרשת יתרו) ועכשיו (פרשת ואתחנן)

משה מביא את הצוואה והמורשת הרוחניות שלו בספר דברים. לגבי עשרת הדיברות – החזרה והשינויים בטקסט אינם שוליים של מה בכך, ישנם סתירות וניגודים בין הדברים. משה מביא את הדברים בשני המקרים ומוצא לנכון להכניס שינויים והתאמות, במסגרת דברי הפרידה שלו מעם ישראל. למשל – זכור את יום השבת לקדשו לעומת שמור את יום השבת. משה רוצה שנשמור את התורה אקטואלית, עדכנית, להדגיש שהתורה צריכה להיות חיה ונושמת. התורה צריכה להיקבע למטה ולא לפי הפסק למעלה; אמנם התורה באה מהשמים, אבל היא עשויה בשיטת הקוד הפתוח, הנתון ליצירה וחידושים מתמידים על ידי הרוב של הצדיקים והחכמים. פרשנות אחרת אומרת שהיו שתי גרסאות של עשרת הדיברות ושגם הגרסה השניה באה מהקב״ה, מלמעלה ואינן החידושים והחדשנות של משה. למה? גרסה ראשונה – לכל אומות העולם; גרסה שניה, לאחר שאומות העולם דחו את עשרת הדיברות, יורד נוסח חדש, מדוייק יותר, מעודכן, בעל דגשים ודיקדוקים ייחודיים לעם ישראל. לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה.

הקשר בין ט״ו באב לבין הפרשה

פרשת ואתחנן מגיעה תמיד בסמוך לט״ו באב. ואתחנן – מלשון חנון, חנינה, חן, תחנונים ועוד. המהות של ט״ו באב היא נשיאת ומציאת החן. ביום זה יצאו בנות ישראל לחולל בכרמים ובני ישראל הרווקים חיזרו אחריהן. ישנו מדרש שמספר שאחת מאותן נשים רווקות, שלא הצליחו למצוא זיווג, ביקשה להתייפות בזהובים, לקשט עצמה בשן זהב לקראת המיועד. כשראה אותה הרווק, הוא לא זיהה אותה. איך יתכן ששן זהב אחת משנה מראה באופן קיצוני שכזה? התקשטות לא היתה בשביל הבעל הפוטנציאלי או שליחיו ואפילו לא לבני משפחתה של מחפשת היווג; שן הזהב היתה עבור אותה בחורה, שמרגע שעטתה את הזהובים, קיבלה בטחון עצמי מה שהקרין שפע של אהבה עצמית ובעצם זה מה ששינה באופן מהותי את חזותה (ולא השן כשלעצמה). לצד המדרש היהפהפה, ישנם עוד דברי פרשנים, שמעלים את התמיהה – בשביל מה היה צריך לעשות מין יום אהבה ושידוכים שכזה? והתשובה היא שהיתה לכך משמעות חברתית מין המעלה הראשונה – לא להפקיר בצד הדרך את מי שגם ככה קשים עליה חיי הבדידות (למרות שיש החיים בבדידות נוראית גם בתוך זוגיות), לקחת אחריות קולקטיבית ולדאוג גם לחלקי העם שלא שפר עליהם מזלם. לזכור תמיד שהזיווג הראשוני, שהוא הבסיס לכל אהבה הוא הזיווג עם נשמתך; לאחר מכן – הכל מסתדר.

תופיני מילים לשבת:

אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה

רַב-לָךְ

שְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד

פֶן-יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ

חֹשֶׁךְ, עָנָן וַעֲרָפֶל

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, לְנַפְשֹׁתֵיכֶם

כִּי-אָבֹד תֹּאבֵדוּן

מְתֵי מִסְפָּר

מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם

בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ

לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ

אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ

עֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים

וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ

וְלֹא תִתְאַוֶּה

וְלֹא יָסָף

מִי כָל-בָּשָׂר

לֹא תָסֻרוּ, יָמִין וּשְׂמֹאל

שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד

בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ

מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ

וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב

לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה

עַם סְגֻלָּה

אֶלֶף דּוֹר