פרשת השבוע – דברים

תקציר העניינים: זהו, הגענו לישורת האחרונה וגם משה רבנו. בעבר הירדן הוא מדבר אל עמו ובעצם מסכם את כל קורותיהם מאז צאתם ממצרים ועד הגיעם לפתחה של ארץ ישראל. משה, דווקא בימיו האחרונים, כשהוא יודע שזו המשימה האחרונה שלו בטרם יאסף אל אבותיו, מוכיח את העם ומפנה זרקור אל עוולותיהם, כשלא עשו כמצוות האל ולא שמרו חוקותיו. לצד זאת, הוא עושה להם הכנה לקראת הכניסה לארץ המובטחת.

נושאים מרכזיים בפרשה

דברים – משנה תורה

ספר דברים מוגדר ״ משנה תורה״ משום שיש חזרה על האמור בארבעת החומשים הראשונים.

שם הפרשה, שם החומש, עוסק בדיבור, אבל לא דיבורים בעלמא, אלא דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ, אֲלֵהֶם. ובהמשך עוד דגש – כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא. כלומר, אין ולו רגע אחד שבו בודה משה דברים מליבו או פועל בחזקת ״אני ואפסי עוד״ או ״כוחי ועוצם ידי״. משה זוכר כל הזמן ש- הכל זה מלמעלה. התכונה הבולטת ביותר והיחידה שמוזכרת לגביו היא הענווה וזה לא במקרה – משה נחשב ל-״ה״מנהיג מאז ולעולם. היה מתבקש שיצטיין בכריזמה, פיקוד, ניהול, שיפוט, הבנה, חכמה והנה – ענווה היא בראש. הדבר בא ללמדנו שיעור משמעותי ביותר במנהיגות אידאלית – גם גדולי הדור או הדורות כולם, ראוי להם שלא יפעלו מתוך ה״אני״, מתוך האגו, אלא ידברו (ועל כן גם יחשבו ויעשו) את מה שלמעלה מהם; תכלית ההנהגה היא להיות צינור למסרים ולהנהגה העליונה, שרק היא יכולה להוביל בבטחה שכן – אין רע יורד מלמעלה.

למה משה מחכה כל כך הרבה שנים עם התוכחה?

באהבת חינם וברגישות, קודם כל הראה משה שאהבתו אליהם אינה תלויה בדבר ואז הרשה לעצמו להוכיח אותם.

לנהוג ב-רכות

ספר דברים מתחיל עם אזכורים למקומות בהם חטאו בני ישראל ולא בתוכחה ישירה. כיום ידוע, ברור ומונהג שכדי ליצור אמפתיה אצל הצד המבוקר, מומלץ בתחילה ללטף, לאחר מכן להגיש את הביקורת בעדינות ולסיים בחיבוק אוהב וחם. תצורה זו, של מנהג רכות עם הכפיפים, הילדים ובראש ובראשונה עם עצמנו יכולה להביא לתוצאות טובות בהרבה מאשר ביקורת ישירה המוטחת בפרצופו של הצד השני, דבר שאף מעורר אנטגוניזם. משה מרפרף בעדינות על זירות הפשע, כרמז להתנהגות הקלוקלת של עמו.

סיפור המרגלים ותשעה באב

בפרשה משה מוצא לנכון לציין במפורש ובמפורט את סיפור המרגלים ויש לזה תכלית הקשורה בתשעה באב – על פי הפרשנים, ה״חטא הקדמון״ של תשעה באב היה סיפור המרגלים; שם הכל התחיל. במקום להביא את אשר ראו עיניהם, בלי להסיק מסקנות, בלי ״אבל״, בלי להכניס את הפחד=האגו שלהם, הם קטני אמונה, זורעים בהלה ולא פועלים על פי הצו האלוקי. אם הם היו נצמדים לעשיה ומשאירים את התוצאות בידי אלוהים, כנראה היה נחסך סבל רב, הם היו נכנסים לארץ המובטח ואולי אפילו היתה מגיעה הגאולה.

תופני מילים לשבת:

רַב-לָכֶם

כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב

אֵיכָה אֶשָּׂא

שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת

לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט

הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא

אַל-תִּירָא, וְאַל-תֵּחָת

כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא-אִישׁ אֶת-בְּנוֹ

הָאָרֶץ הַטּוֹבָה

גַּם-בִּי הִתְאַנַּף

עַד-חָרְמָה

אַל-תִּתְגָּר בָּם

הָחֵל רָשׁ, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצוֹ

עָרִים בְּצֻרֹת, חוֹמָה גְבֹהָה–דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ

כָּל-בְּנֵי-חָיִל