פרש(ו)ת השבוע – מטות מסעי

פרשת מטות – תקציר העניינים: הפרשה מתחילה בחוקי הנדרים ביהדות והחובה לקיימם, עם דגשים מיוחדים ומפורטים לגבי חוקי הנדרים החלים במערכות יחסים שבין איש לאשתו ו-אב לבתו. לאחר שסידר את ענייני הנדרים, מקבל משה מהקב״ה את המשימה האחרונה לפני מותו – לנקום נקמת בני ישראל במדיינים. משה מחלץ אנשי צבא מהעם ומסדר אותם במטות מסודרים ובראש המטה הכללי (מטכ״ל) – הרמטכ״ל (ראש המטה הכללי): פנחס. צבא ישראל יוצא לבצע את המשימה שהוטלה עליו והורג את חמשת מלכי מדיין, ביניהם צור, אביה של כוזבי שזנתה תחת זמרי (אותם הרג פנחס), את בלעם הנבל הראשי וכן כל זכר ממדיין. את הנשים, הילדים, הבהמות והמקנה לקחו בשבי, בזזו את חילם והעלו באש את עריהם. את כל השלל שלקחו הם מביאים עמם חזרה למחנה בני ישראל. משה, אלעזר ונשיאי העדה יוצאים לקראתם וקצפו של משה יוצא על השבים והשובים מהמלחמה. הוא מנחה אותם להרוג כל זכר, וכל אישה וילדה אשר ידעו גבר. לאחר מכן מצווה עליהם את נהלי הטוהרה לעצמם ולציודם להשלמת המשימה. כמו כן, משה מנחה לגבי המכסות מהשבויות, מהמלקוח ומהשלל שיש להעביר תרומה לאלוקים ולכהנים.

בעודם מתקרבים אל הארץ, בני ראובן ובני גד, להם מקנה רב, מזהים אתר פורה שבו יוכלו לנהל את עסקיהם מחוץ לארץ ישראל והם מבקשים ממשה, אלעזר והנשיאים להישאר שם. לא מתאים להם להיכנס, להילחם ולכבוש את הארץ. משה קצת המום מהשאלה, פונה אליהם ואומר – האחים שלכם יילחמו ואתם תשבו מנגד? ונגיד שאני זורם איתכם, מה נראה לכם – שלא תהיה לכזה דבר השפעה על המוטיבציה של כולם, כשהם יראו שאתם מתחמקים מאחריות לקחת חלק בנטל? אתם מתנהגים בדיוק כמו המרגלים שיצאו ״לתור״ את הארץ וחזרו עם מסקנות שאף אחד לא ביקש מהם וזרעו נזק ופחד עצומים בעם. הדבר מעורר את זעמו של הקב״ה על כך שהעם הזה חוזר על טעויות העבר ולא לומד למרות העונש הכבד של נדודים ארבעים שנה במדבר. בני ראובן ובני גד מחשבים מסלול מחדש ומשנים גישה – הם מציעים להשאיר את המקנה והטף בעבר הירדן, אבל לצאת לפני בני ישראל, להוביל אותם אל הארץ ולא לשוב לבתיהם עד שכל בני ישראל יתיישבו בנחלותיהם.  משה מקבל את הצעתם ומביא אותה בפני העם. בני גד, ראובן וחצי המנשה מתחייבים קבל עם ועולם לצאת חלוץ ולהובילם למלחמה על הארץ בטרם יתיישבו חזרה בנחלתם.

פרשת מסעי – תקציר העניינים: הגענו לפרק האחרון בספר במדבר, בו מפורטים מסעות בני ישראל שיצאו מארץ מצרים. משה כותב את ההיסטוריה של העם, החל מיציאת מצרים, עד שמגיעים לקצה ארץ אדום, שם – בהר ההר, בשנת הארבעים לצאתם ממצרים, באחד בחודש החמישי בגיל מאה עשרים ושלוש, אהרון עולה השמימה. בני ישראל ממשיכים במסעיהם לארץ. בהגיעם אל ערבות מואב, הם מקבלים הנחיות איך לרשת את הארץ, כיצד לטפל בעמים היושבים בה והנחיה מפורשת למלא בדייקנות אחר ההוראות, שאם לא כן – מה שנגזר על אויביהם יקרה להם. הקב״ה מנחה את משה לגדיר את גבולות הארץ במדוייק ולהזכיר את החלוקה לתשעה וחצי שבטים, כאשר ראובן וגד וחצי המנשה חוזרים לנחלותיהם בעבר הירדן. לאחר מכן נמנים בשמם נשיאי השבטים אשר יובילו את העם לארץ כנען. כמובן שלא שוכחים את ההקצאות ל-לוויים, בתוכן ערי המקלט, כמותן, מיקומן וההתנהלות בהן. בסוף הפרשה נדון שוב עניין בנות צלופחד וההחלטה שנשים יכולות לרשת את נחלת אביהן מקבלת משנה תוקף, לצד הסדרת דילמה שמעלים בני גלעד משושלת יוסף בפני משה והנשיאים – איך לא לגרוע נחלות מהשבטים. חזק חזק ונתחזק!

עניינים מרכזיים בפרשת מטות:

נדרים

חלקה הראשון של הפרשה עוסק בחשיבות קיום הנדרים. הפרשנים רואים משנה חשיבות לנושא משום שזהו הבסיס לחברה מתוקנת: מה ש״יוצא מהפה״ ״נכנס לאוזניים״ של אדם אחר; אם לא ננהג בכמות, ביושרה ובאחריות למה שיוצא מהפה שלנו, אם לא נעמוד מאחורי הדברים שאנחנו אומרות, איך אפשר יהיה לנהל מערכות יחסים, בראש ובראשונה עם עצמנו ואחר כך עם האנשים הקרובים והרחוקים לנו? הדבר מלמד אותנו לשקול היטב את המילים היוצאות מפיני, גם אם וכאשר מדובר ב-דיבור פנימי, שאם לא כן – יווצרו בלבול, מתח וחרדות, עקב חוסר ההלימה בין הדברים. אמנם אנחנו בנות אנוש ועלולות לטעות, אך במהותנו עלינו לקחת אחריות הן על המחשבות, בוודאי על הדיבור ועל אחת כמה וכמה על המעשים שלנו ולעמוד מאחוריהם.

למה משה אומר הֵחָֽלְצ֧וּ מֵֽאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א

פרשנים מסבירים שזאת מלשון ״חלוץ״ – להוציא כוח לוחם ראשון שיצא להילחם על הארץ. אולם, לצד פרשנות זו, ישנם המפרשים זאת כמשימה לא פשוטה שעמדה בפני משה – נאמר במפורש שזו משימת חייו האחרונה, בטרם יאסף אל אבותיו, כך שגם הרעיון העומד מאחורי המשימה, להוביל את נקמת בני ישראל במדיינים אינו קל לעיכול וגם הביצוע אינו פשוט כלל. עוד פרשנות מרגשת במיוחד אומרת שהעם יודע שאוטוטו הוא מאבד את אחרון מנהיגיו ואולי הגדול שבהם, שהיה עבורם כרועה את עדרו, שתמיד הגן עליהם בפני הקב״ה, לא משנה מה עשו, שתמיד דן אותם לכף זכות והלכה למעשה הקדיש את עצמו וחייו עבורם, ובכן משימת ההתגייסות גם מצידו של העם אינה פשוטה כלל ועיקר לקראת הפרידה ונדרשות התכוונות והתעלות יוצאות דופן, על מנת למלא את המשימה, על אף ולמרות הקושי והעצב.

מדוע פנחס עומד בראש הצבא?

מכיוון שהוא התחיל במשימה והמתחיל אומרים לו גמור. כמו כן הוא הוכיח שהוא איש העשוי ללא חת, דבק בהנחיות, נאמן למנהיג-משה ויוצא להגנתו.

מדוע כעס משה על שלקחו שבויות?

קצפו של משה יצא על הלוחמים השבים משדה הקרב מכיוון שלקחו שבויות וזאת משום שבעצם הן היו אלו שגרמו להידרדרות המוסרית של עם ישראל; לא זו בלבד שהן זנו תחתם, הן גם גרמו להם לעבוד אלילים – את בעל פעור.

עניינים מרכזיים בפרשת מסעי:

חזרות רבות וכפילויות של נקודות הציון במסעות במדבר

כדי להדגיש את החשיבות של המסע, של הדרך, של התהליך. פנימיות התורה מלמדת אותנו כמה ארעיים הם חיינו, כמה רק נדמה לנו שיש לנו ידיעה/ שליטה/ חזקה על משהו. כל אלה הינן אשליות, סיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו. בפועל, גם מה שנדמה לנו שאנו יודעות, גם מה שנדמה לנו תחת שליטה – הם פיקציות; באנו לעולם הזה כדי לעבור תהליכים, כדי לעמול, כדי להיות נשים טובות יותר; אין משמעות, כי אין חוקיות רציונלית-אנושית אותה אפשר ללמוד, לכמה זמן אנחנו חונות במקום כלשהו – זה יכול לקחת שעה וזה יכול לקחת פרק חיים שלם. מה שחשוב זה לא להיתקע, לא להיכנס לקבעונות, להמשיך ולנוע, להמשיך לעמול וכמו שאומרים אצלנו בעדה – ננוח בקבר:).

ציון הסתלקותו של אהרון הכהן

בכל התורה אין ציון מפורש למועד המדוייק של הסתלקותו של מישהו. רק אהרון זוכה לכך. הפרשנים מבארים שזכות זו עומדת לו בראש ובראשונה בזכות אהבת ישראל, אהבת חינם שהיה משופע בה ופיזר אותה על כל סביבתו. חשיבות מיוחדת רואים הפרשנים בציון מותו של אהרון דווקא בהיותו צופה פני עתיד – אהרון הסתלק מין העולם בא׳ בחודש אב; רק שנים רבות לאחר מכן, חרבו בתי המקדש וימי בין המצרים הפכו לימי חורבן ואבל. פרשת מסעי נקראת תמיד בשלושת השבועות הללו כדי שבכל שנה, בתקופה קשה זו, יזכר עם ישראל בדמותו של אהרון הכהן, וידבק באהבת חינם, שהיא ורק היא תביא את הגאולה ותהיה תרופה ומזור לחורבן.

הסדרת הנחלות בעקבות בנות צלופחד

בסיום הפרשה שהיא גם סיום חומש במדבר, חוזר הסיפור של בנות צלופחד. לכאורה – חזרה מיותרת, אך ביודענו שאין אפילו תו מיותר בתורה, מסבירים הפרשנים שהעניין מפורש ומפורט על מנת לייצר איזשהו סדר, איזושהי תחושת קביעות, בכדי להימנע מלייצר מחלוקות ומריבות בענייני ירושות ונחלות, שעלולים להוות סלע מחלוקת בין צאצאים; אם יש משהו שיכול לסכסך ולהפריד גם בין בני המשפחות הכי טובות, הרי שאלו הם ענייני רכוש וירושות, שבהיעדר צוואה או חוקה מסודרת, קורעים זה מזה וזו מזו אחים ואחיות, אפילו אם במשך שנים שרתה האהבה ביניהם.

תופיני מילים לשבת – מטות:

יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר…הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ …לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙

מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ

מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ

שֹֽׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת

תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים

תופיני מילים לשבת – מסעי:

קִבְרֹ֥ת הַֽתַּאֲוָֽה

וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּֽחֲרָדָֽה/ וַיִּסְע֖וּ מֵֽחֲרָדָ֑ה

עֹֽבְרִ֥ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֖ן אֶל-אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן

לְשִׂכִּים֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם וְלִצְנִינִ֖ם בְּצִדֵּיכֶ֑ם

עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט

וְלֹא-תַחֲנִ֣יפוּ אֶת-הָאָ֗רֶץ

אִ֗ישׁ בְּנַֽחֲלַת֙ מַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֔יו יִדְבְּק֖וּ