פרשת השבוע – פנחס

תקציר העניינים: הפרשה פותחת בדברי שבח לפנחס (תוך ציון אבותיו), על שקינא את קנאת השם והשיב=נתן תשובה לחמתו של הבורא על עם ישראל, שאם לא כן- כנראה היה מכלה אותם בשל מעשיהם. לא סתם דברי שבח – אלא נכרתת עימו ועם זרעו ברית כהונה לשלום לעולם. לאחר מכן מפורטות גם השושלות של החוטאים שהרג. בני ישראל מצווים להכות את המדיינים ומשה שולח את יוצאי הצבא לעשות זאת. אחרי שנגמרה המגיפה, מתבצע מפקד נוסף של בני ישראל, לקראת חלוקת הארץ ויש בפרשה פירוט מפורט בפרוטרוט של השבטים והמשפחות, ביניהן סיפור מופלא על דתן ואבירם שלא באמת מתו ככל בני עדת קורח ושרדו זאת באופן ניסי וכן עניין צלופחד שהיה נטול בנים.

משה מקבל הנחיות כיצד לחלק את הארץ – מספר הנחלות כמספר השבטים, גודלן לפי גודל השבטים וחלוקתן שתיקבע על פי גורל.

גם השושלת של הלוויים מפורטת, למרות שאין להם נחלה – הם משרתים בקודש ושוב נזכר מקרה נדב ואביהוא ודבקותם שיצאה מפרופורציה עד כדי הבערת אש זרה. כמו כן מצויין שדור המדבר למעט יהושע וכלב לא יזכו להיכנס לארץ.

בנות צלופחד, באומץ רב יש לומר, יוצאות להגן על נחלת אביהן וזוכות לדין שווה ולא זו אף זו – בעקבות דבריהן והפסיקה לטובתן, נקבעים כללי ירושת הנחלות גם במקרים נוספים בהם לא היה ברור מי זכאי לרשת.

הקב״ה מצווה את משה להשקיף על הארץ בטרם יאסף אל אבותיו במדבר, העונש שקיבל בשל פרשת מי המריבה וההכאה על הסלע. משה, כמו משה, בכל סיטואציה שם את עצמו בצד ודואג לעם – מי ינהיג אחרי לכתו, וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה. הקב״ה לא משיב את פניו ריקם ומנחה אותו למנות את יהושע כיורש הראוי להמשיכו.

בסיום הפרשה מפורט סדר הקרבת הקורבנות על פי ימי החול והמועדים.

נושאים מרכזיים בפרשה:

קנאות ושלום – איך זה מסתדר?

דווקא פנחס, שהורג את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, שמכונה קנאי (קינא את קנאת השם), זוכה לברית עם הקב״ה, לשלום. זאת כדי להראות שהוא לא עושה מעשה של אגו, או חלילה של טירוף או חמת זעם. לשם כך גם מפורטת (שוב) השושלת ממנה בא – פנחס הוא נצר לאהרון הכהן הגדול, איש שלום, אוהב הבריות ולאלעזר הכהן הגדול שירש את אביו. המלאכה ניתנת דווקא בידיו של מי שעיקרו ומהותו הוא חסד ולא בידיו של מי שבטבע שלו הוא שוחט. טבעי ומתקבל על הדעת היה שדווקא מי שהוא ״מומחה״ בשחיטה יקבל תפקיד זה. דווקא הלוויים שאינם כוהנים נשלחים לשיר, לזמר ולנגן במקדש, אותם אלה שחיסלו חצי משכם כשאנסו את אחותם דינה, שעל פי האופי והטבע שלהם מתבקש היה שיעסקו בהקרבת הקורבנות. לעומתם, עבודה  זו ניתנה דווקא לכהנים ודווקא משום שליבם נחמץ בבואם לעשות זאת. כדי להשחיז סכין באבן צריך להרטיב אותה; מספרים שהסכינים של הכהנים נרטבו מדמעותיהם; עד כדי כך רגישים ומלאי חסד הם. בתוך כל אחת מאיתנו, בבית המקדש הפרטי שלה, מצויות מידת החסד ומידת הגבורה. אם נעבוד על מידותנו באופן מתמיד, נוכל להשתמש במידת החסד בבואנו לעשות מעשה גבורה ובמידת הגבורה=הצבת גבולות בבואנו לעשות חסדים; לא להיסחף לנתינה חסרת גבולות ומצד שני לא להתרגל להנות ממעשה סופני שיש עימו דין (כמו שחיטה). זהו המפתח לחיים מאוזנים ומדוייקים, שלא נסחפים אחר היצרים הטבעיים, התענוגות והרצונות העצמיים. חיים של תפארת.

פירוט שמות החוטאים

לא בכדי מפורטים אבותיהם ומקורותיהם של החוטאים, זאת כדי להדגיש שלא היו אלה סתם אנשים מהשורה, אלא טובי ומובחרי הבנות והבנים. אין חסינות ואין ביטוח לאף אחד מלחטוא.

מדוע מצווים בני ישראל להכות את מדין?

איך מתיישבת העובדה שמשה נשוי לגיורת בת מדיין, חמו היה נשיא מדיין ויש פרשנים שסוברים שהוא אף התגייר, עם הציווי בפרשה להכות את מדיין? התשובה כנראה מצוייה בכך ש-לא לעולם חוסן! אמנם יש זכות אבות, אמנם פרשה שלמה בתורה קרויה על שמו של יתרו, דבר שלא נשנה לפניו ואחריו. אלא שבפרשה מצויין פעמיים שהם פעלו על דְּבַר-פְּעוֹר; זאת בכדי להדגיש שחטאם היה כפול ומכופל – לא מדובר רק ב-לזנות תחתיהן אלא גם לעבוד את אליליהם; דברים שקשורים קשר הדוק אחד בשני. המדיינים נדונו להיות מוכים ולא עומדת בחזקתם זכות אבות. כמו כן- אפשרות הבחירה שקיימת לכל אדם בעולם הזה – יכלו לא להקשיב לבלעם.

חלוקת הארץ

אם ידוע מספר השבטים ולפיהם מספר הנחלות, העיקרון הקובע יהיה על פי הגודל – מה עניין ה-גורל לחלוקה? הפרשנים מסבירים שהגורל הוא באשר למיקום החלקות שכן יש משמעות נדל״נית מרחיקת לכת אם מדובר בפריפריה או במרכז, לחוף הים או בעמקי הארץ. אבל המשמעות אינה נדל״נית בלבד – מדובר במיקום של הבית, מבצרו של האדם, מקור בטחונו וחלקת אלוהים הקטנה שלו עלי אדמות. עניין נוסף הקשור בגורל, עליו נותנים הפרשנים את דעתם ומדוע חשוב היה לציין זאת הוא שכאשר מטילים גורל, זה אומר ש-יד אדם קצרה מלהושיע; אין הסבר שמניח את הדעת על פיו יקבעו הדברים, אין רציונל או היגיון אנושי שיכולים להחליט. כאן באים לידי ביטוי עוצמתו ואינסופיותו של הקב״ה בעולמנו; לא תמיד יש אפשרות לקבל החלטה מוסכלת או צודקת או הוגנת בעיניים אנושיות וכאשר מדובר ברצונו של הקב״ה, הרי שהוא מדגים ומדגיש את מוגבלות בני האנוש, גדולים ונישאים ככל שיהיו לעומת הראיה הרחבה, ראיית התמונה הכוללת של הבורא.

תקדים בְּנוֹת צְלָפְחָד–מַחְלָה וְנֹעָה, חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה

למרות שמדובר בתקופה שבה לא קיים שיוויון זכויות לנשים, הרי שיש פה תקדים פמיניסטי מובהק שאומר שאם אין בנים, מחלקים את הנחלה לבנות. יחד עם זאת, מכיוון שלאחר הנישואין הנחלה עוברת לשבט של הצד הגברי, חלה מגבלה על בנות צלופחד להינשא עם בני שבטם, כדי שהנחלות באמת ישמרו לאורך זמן ולכל שבט תהיה נחלת עולם, או להינשא לבני שבט אחר ולהשאיר הנחלה בשבט המקורי. דיני וחוקי הירושה נקבעו כ-חוקת משפט, כלומר – למה? ככה! כי ככה קבע אלוהים, גם אם לא הכל ברור נהיר ומובן.

למה מצויין מקרה נדב ואביהוא לגבי אש זרה גם בפרשת פנחס?

להראות ולהדגיש את ההבדלים בין מי שמרוב תשוקה וקנאה ל-שם ייצרו עולה על גדותיו עד כדי עבודה זרה, לעומת מי שעושה את רצון ה-שם מבלי להכניס את רצונו העצמי להצטיין ולא רק שלא עושה עבודה זרה אלא נכרתת עימו ברית שלום (למרות מעשהו האלים והקטלני) לכהונת עולם.

מינוי יהושע כמחליף ויורש למשה

משה מחפש איש רוח אשר ידע לטפל בעם הלא פשוט הזה… משה לא זוכה להוריש את תפקידו ומורשתו לבניו כי בנושא הרה גורל כל כך – מה שחשוב הם הדיוק וההתאמה, אפילו יותר מ-גנים משובחים. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ- הוד במובן המידות שהוא דווקא הענווה וההודיה, אבל גם הוד והדר.

תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם

מה החשיבות הגדולה של הקרבת שני קורבנות כל יום, או בימינו -תפילות, בבוקר ובערב? הרגל הופך לטבע והתמדה היא המפתח להצלחה. על פי הכתוב בפרשה – זהו גם סדר הקרבת הקורבנות, עבודת הכהנים: קודם כל קורבן התמיד ורק אחריו הקרבת הקורבנות המיוחדים של ראש חודש, ראש השנה וכו׳

תופיני מילים לשבת:

הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי

בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם

בְּעַרְבֹת מוֹאָב

מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ

אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר

תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם