פרשת השבוע – בלק

תקציר העניינים: אחרי שניצחו את סיחון מלך חשבון ואת עוג מלך הבשן, עם ישראל מגיע לפאתי ארץ ישראל, בואכה מואב ובלק, מלך מואב, שהיתה ממלכה קטנה יחסית ולא חזקה במיוחד – נבהל. בלק פונה לזקני מדין, בתקווה שהם זוכרים את הבחור (משה, כן?) שחי איתם במשך כשישים שנה ויוכלו לספק מודיעין לגביו. הוא מבין שלא יוכל להם בכוח הזרוע ולכן שולח את זקני מדין וזקני מואב לגייס את הסלב התורן – בלעם בן בעור, נביא וקוסם לעת מצוא. קדימה, נשמה, תעשה את מה שאתה הכי טוב בו – תקלל את עם ישראל, מבקש בלק מבלעם. בלעם אומר – תראו, זה לא ככה, אני צריך לישון על זה קצת, לתקשר עם הבורא ואני, צנוע שכמותי, רק צריך לשמוע מה הוא רוצה ממני ואעדכן בהקדם. בלעם לא היה פנטזיונר – הוא באמת היה בעל כוחות נבואיים ובאמת דיבר עם הקב״ה. הוא מקבל תשובה שלילית – לא לקלל ולא ללכת עם המשלחת ומעדכן בהתאם. הם חוזרים לבלק והוא, מותקף חרדות כנראה, אוסף אנשים בכירים יותר ושולח אותם לבלעם, לניסיון נוסף. הם מביאים את דבר המלך לבלעם והוא אומר – לא עושה, גם לא תמורת ההון של המלך; אבל אתם יודעים מה? תשנו פה הלילה ונבדוק את מצב ה״רוח״ בבוקר. גם הלילה מתגלה אליו הבורא ומתיר לו לצאת עימם לדרך, אבל עם הערת אזהרה – לעשות אך ורק את מה שיגיד לו. בלעם שומע רק מה שמתאים לו, לא מחכה להוראות, עולה על אתונו ויוצא עם המשלחת לדרך. הקב״ה כועס ושולח מלאך בדמות שטן לעצור את בלעם. האתון רואה את המלאך עם חרב בידו, נרתעת ומטה את צעדיה מהדרך אל השדה. בלעם מתעצבן ומכה אותה כדי להחזירה לתלם. המלאך מחכה להם במשעול הכרמים, האתון נבהלת ונצמדת אל הקיר תוך שהיא מועכת את הרגל של בלעם. שוב בלעם מכה אותה ושוב הם חוזרים לדרך ושוב המלאך מבהיל את האתון והיא רובצת תחתיה. בלעם מתעצבן נורא ומכה אותה נמרצות. הקב״ה פותח את פי האתון והיא שואלת את בלעם לפשר יחסו אליה. משום מה הוא לא מופתע מכך ועונה לה, כאילו מדובר בעניין יומיומי – התעללת בי ואם היתה חרב בידי ברגע זה, הייתי מחסל אותך! איך זה יתכן? שואלת האתון, אני – שהייתי לצידך שנים רבות כל כך, ששירתתי אותך בנאמנות אין קץ, פעם אכזבתי אותך? לא, עונה בלעם ואז מגלה את המלאך, מכה על חטא וחוזר בו. בלעם מגיע לבלק אבל לא יכול להבטיח לו שיקלל – מה שהשם ישים בפי, זאת אומר. בלעם מנחה את בלק לגבי סדרי הקורבנות שצריך להכין והם עושים את כל ההכנות הדרושות. בלעם מוציא מפיו את הברכות במקום הקללות ובלק מתאכזב – לא בשביל זה הבאתי אותך, הוא אומר. הם מנסים לשנות מקום ובכך לשנות את המזל מספר פעמים וכלום לא עוזר – התקשורים של בלעם עם הקב״ה מביאים רק ברכות ונבואות טובות לעם ישראל. כשהם מבינים שזה לא הולך, הם נפרדים איש איש לדרכו. העיצה האחרונה שבלק מקבל היא לשלוח את בנות מואב לזנות תחת בני ישראל ולדרדרם לעבודה זרה. כך קורה ובנות מואב ומדין מפתות את בני ישראל שאכן מדרדרים מדחי אל דחי. הקב״ה מצווה את משה להוקיע את החוטאים ולהרוג את הנצמדים לדברי בלעם. בינתיים פורצת מגיפה, שמכלה עשרים וארבעה אלף איש ונעצרת רק כשפנחס בן אהרון הכהן, שולף את הרומח והורג את אחד המנהיגים מישראל שהלך עם מדיינית.

נושאים מרכזיים בפרשה:

מה הפחד גורם לנו

*************

עם ישראל בכלל לא התכוון לתקוף את מואב (השם ציווה אותם "אל תצר את מואב") אבל שמעו של העם הלך לפניו ונצחונותיו על סיחון מלך חשון ועוג מלך הבשן עשו את שלהם והילכו אימים על בלק. בלק המבועת מתחיל לחפש כל פתרון אפשרי להתכונן לרע מכל. כשמפחדים, הנטיה היא להקצין את הדברים והרעות המבשרות ובאות (גם אם אינן קשורות למציאות) גוררות את המחשבה לנורא מכל. כשהפחד משתלט הוא מנטרל כל אמונה ומי שלא מאמין – מפחד. זה מין כדור שלג שהולך ותופח למימדים אדירים שפשוט רומס את כל הנקרה בדרכו. הפחד, מלבד איבוד הבטחון והאמונה, גונב לנו את החיים עצמם. החרדות מפני העתיד לבוא גונבות את הדעת, מסיתות את המחשבה ותשומת הלב מההווה ובכך לוכדות אותנו באשליות של שליטה מדומה על התוצאות, בעוד שבאמת, אם כבר יש לנו איזושהי יכולת השפעה, הרי היא רק על מה שקורה כאן ועכשיו; לא ניתן לשנות את העבר ולא ניתן לשלוט על העתיד ומי שמשלה את עצמה שזה אפשרי – במוקדם (בדרך כלל) או במאוחר תנחל אכזבה.

למה הכעס על בלעם אם הותר לו ללכת לבלק?

*******************************

בדרך בה אדם רוצה ללכת, שם מוליכים אותו. השם לא רצה שבלעם ילך אל בלק אבל בלעם, בעל הרצון העצמי והאגו המנופח, מתעקש ללכת ואם זו בקשתו שוב ושוב – היא תמולא, למרות התוצאות הידועות מראש, שההליכה בדרך הזו לא תצלח. בסופו של דבר, אם רצונו לא מתלכד עם שליחותו – הוא בא לקלל ויצא מברך. הסבר נוסף הוא שאומנם בלעם קיבל אישור לצאת לדרך, אך בתנאי שיאמר שאסור לו לקלל את בני ישראל אך הוא לא מקיים את אשר ציווה עליו הבורא.

מה פתאום בלעם מכניס ענייני ממון בסירוב לבקשת בלק?

******************************

זה רק מראה איפה הוא ״מונח״, מה מתרוצץ לו בראש, מה מעניין אותו ועל מה הוא חושב.

מה עניין שלושת הרגלים לאתונו של בלעם?

*****************************

הרב שניאור אשכנזי: אמרו רז"ל 'עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע', שכפי הנראה מרמזות על – קנאה, תאווה וכבוד … עין רעה היא קנאה ורוח גבוהה היא כבוד ונפש רחבה היא תאווה … וידוע ששלושת הרגלים נותנים כח ועוז לישראל לעמוד נגד השלושה האלה. שלושת הרגלים הם שלושה מועדים טיפוליים, בהם מעניקים תשומת לב וטיפול שורש לכל אחת מאבות המידות הרעות מהן סבל בלעם: בפסח, חג האמונה, אנו מתמלאים ענווה לנוכח הניסים שנעשו לנו ולכן אוכלים את המצה הדקה המסמלת שפלות. בשבועות, חג מתן תורה, מקבלים את הכוח להתעלות מעל הבלי החומר ולהיאבק בתאווה. חג הסוכות הוא חג האחדות, בו כל ישראל יוצאים ביחד אל הרחוב ומתגוררים באוהל ארעי ונוטלים ארבעת המינים המסמלים את אחדות ישראל. לכן בלעם נאבק במיוחד בקיומם של שלוש הרגלים, שכן בהיותו מוצף בתאוותיו, היה נזעם במיוחד לנוכח עליונות ישראל עליו בתחום המאמץ לתיקון ושיפור המידות.

שימוש בכוחות יוצאי דופן

******************

בלעם עושה שימוש ביכולות הנשגבות שלו כדי לקלל ולהשחית אומה שלמה שלא היה לו עניין ודבר עימה. זהו הרוע בהתגלמותו. בלעם ניחן ביכולות שמושוות ליכולתיו של משה ואולי אף עולות עליו ולהבדיל אלפי הבדלות, השימוש שהוא עושה בהן הוא לשלילה. לכן, אין די ברעיונות או כוחות או יכולות עילאיות. השאלה הגדולה והמשמעותית היא מה אנחנו עושות איתם.

למה הפרשה על שם בלק?

******************

אצל בלק אנו מוצאים כי לא רק שמחשבתו הרעה התבטלה, אלא יותר מכך: קריאתו לבלעם גרמה להוספה אצל עם ישראל – והם התברכו בברכות נעלות ביותר על ידי בלעם. הזכרת השם "בלק" מבליטה את היתרון וההוספה שנעשו אצל עם ישראל. ואכן, הברכות של בלעם הן נכסי צאן ברזל ונאמרות בתפילות היומיומיות, חוזות פני עתיד.

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל

*************************

נבואת ביאת המשיח ובוא הגאולה. עתיד קיומו הנצחי של עם ישראל שאין דומה לו באומות העולם, בטח לא בשכונה שלנו. בלעם חוזה יותר משלושת אלפים שנה קודם, את נצחיותו של עם ישראל.

תופיני מילים לשבת:

קִרְיַת חֻצוֹת

וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן

עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן

עָם כְּלָבִיא יָקוּם

כַאֲרִי יִתְנַשָּׂא

שְׁתֻם הָעָיִן

מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר

וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו

יֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל