פרשת השבוע – פרשת קרח

תקציר העניינים: תיכף אחרי פרשת המרגלים, קרח חובר לדתן ואבירם ויחד עם מאתיים וחמישים סלבס מהעדה הם נקהלים על משה ואהרון וקוראים תיגר על מנהיגותם. הטענה העיקרית שלהם היא כי כולם קדושים, כולם היו במעמד הר סיני, מה פתאום משה ואהרון מתנשאים מעליהם? משה שומע ונופלות פניו. הוא פונה אל קרח ועדתו ומציע להם להיפגש בבוקר לדו-קרב של מחתות ומי שהקטורת שלו תתקבל – הוא ינצח. משה פונה אליהם בענווה ואומר – יש מקום לכולם: לכל אחד יש את הייעוד והתפקיד שלו בעולם הזה; אהרון ואני נבחרנו לכהונה ולהנהגה, לכם הלוויים יש את התפקידים המיוחדים שלכם, למה אתם מבקשים גם כהונה? ומה יש לכם לקטרג על אהרון? אז הוא קורא לדתן ואבירם להצטרף והם מסרבים לו ומתלוננים על שלקח אותם מסיר הבשר במצרים, ארץ זבת חלב ודבש, כבר שכחו את הפרעות של פרעה… למחרת בבוקר נפגשים והקב״ה אומר למשה ולאהרון – זוזו טיפה הצידה, אתם מפריעים לי לכלות אותם, בשניה אני מעלים את כולם. ושוב משה מסנגר על קרח ועדתו ומזהיר אותם להתרחק, אך הם בוחרים להישאר במקומם והארץ פותחת פיה ובולעת את כולם; במקביל יוצאת אש ומכלה את מאתיים וחמישים הנשיאים המורדים שעשו יד אחת עם קרח ועדתו. כל הנותרים נבהלים ובורחים. משה מצווה להתיך את המחתות ולצפות בהן את המזבח לזכרון עולם לעם ישראל שלא יהיו כקרח ועדתו. העם ממשיך בסורו ובתלונותיו ומאשים את משה שהוא הורג את העם. שוב הקב״ה מאיים לכלותם במיידי ואף מתחיל במלאכה – פורצת מגפה; שוב משה יוצא להגנתם וממהר את אהרון להדליק את המחתה כדי לכפר על עוונותיהם לפני שמגיפה מתפשטת. אהרון רץ לכפר על העם וחוצץ בגופו בין החיים והמתים ומצליח לעצור את המגיפה, ממנה הספיקו למות 14700 נוספים, מעבר לעדת קרח שנבלעה באדמה. כדי לבטל את תלונות בני-ישראל על הכהונה, מצווה הקב״ה כי נשיא מכל שבט יכניס מטה אל המשכן, והמטה שיפרח יסמן כי זה השבט שנבחר לכהונה. הם עושים זאת ובבוקר מתגלה שמטהו של אהרון משבט לוי פרח, הוציא ציץ ושקדים. לכן המטה נשאר בתוך המשכן לשמש תזכורת מי נבחר לכהונה. אז פונה הקב״ה לאהרון ומצווה אותו את תפקידי הכהנים ומציין של-לויים לא תהיה נחלה בארץ – השם הוא נחלתם.

נושאים מרכזיים בפרשה

משבר מנהיגות

הפסוק: וַיִּפֹּ֖ל עַל-פָּנָֽיו לכאורה מיותר; התנ״ך אינו נוטה לתאר רגשות של גיבוריו. אפשר היה להסתפק בהבאת התנגדותם של קרח ועדתו ולעומתה להביא את תגובתו של משה. דווקא כאן, באמירה לכאורה סתמית, עוסקים פרשנים רבים הן בפשט והן בדרש ויש כר נרחב לדעות הרבות והמגוונות: יש כאלה המדברים על נפילה כחלק מההכנה להתגלות השכינה (כמו אצל אברהם אבינו – בראשית, יז, ג); יש כאלה המפרשים את הנפילה כחלק מהתפילה (למשל תפילתו של משה לאחר חטא העגל – דברים, ט, יח); יש נפילה כסמל לכניעה (תגובת אביגיל לדוד – שמואל א כב, כג) ויש פרשנים ובראשם רש״י, אצלם משמעות ה״נפילה על הפנים״ דומה לימינו – ביטוי לתחושותיו של משה בעת המבחן שעומד מולו: אכזבה, תסכול ואולי אף ייאוש (מתוך מאמר של אליעזר דניאל יסלזון על פרשת קרח, אוניברסיטת בר אילן). משה מתאכזב מהמרורים שהעם מאכיל אותו – גם ככה הוא לא רצה את שרביט ההנהגה והנה הוא נאלץ למצוא בעצמו תעצומות נפש כדי להתמודד ולהכיל את ״סרחונו״ של העם בפעם הרביעית: אחרי חטא העגל, אחרי המתאוננים במדבר, אחרי פרשת המרגלים. ולא בכדי מופיעה פרשת קרח אחרי פרשת המרגלים, בבחינת התגברות הקולות המתנגדים להנהגה, עד כדי קריאת תיגר פיזית על הלגיטימציה של מנהיגותם של משה ואהרון. פרשת קרח אחרי פרשת המרגלים ללמדנו לקח לחיים – לכל מנהיג יש תקופות שהכל הולך לו ומה שהוא אומר ועושה נתפס לטובת העם. אולם במוקדם או במאוחר, יגיע שלב שהאמת של המנהיג, הפנימית או מה שהוא מקבל מלמעלה, לא יימצא חן בעיני העם וזאת תהיה שעת כושר לכל הנחשים והעקרבים וה–קרח–ים למיניהם לצאת ולקרוא תיגר על המנהיג והמנהיגות.

להזהיר, אפילו את האויב

ֿמשה, שלפני רגע מנסים לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו ולהדיחו מההנהגה, לא מתבלבל וגם את החמורים שבאויביו הוא דן לכף זכות ומבקש עליהם בשמים. אפילו עם דתן ואבירם, שלפי חלק מהפרשנים רודפים אותו עוד מימי נעוריו, הוא ממשיך לנהל משא ומתן ותקשורת בניסיון לקרב לבבות ו״לרדת מהעצים״ עליהם הם טיפסו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, זה מזכיר את הכרוזים שצה״ל מחלק לאוכלוסיה לפני שהוא תוקף. הזהרה כזו כמובן מורידה מאפקטיביות התקיפה, מכיון שהיא מאפשרת גם לאויב (שהוא חלק מהאוכלוסיה, אך אינו ״נחשד״ בתמימות) להיערך ואולי אף להינצל מהמתקפה ובכל זאת, נראה שצה״ל, הצבא המוסרי בעולם, שואב את ערכיו שמשפיעים ישירות על פעילותו מאבותיו. נחזור לדתן ואבירם – הם ״מחפשים״ את משה מגיל צעיר– כשהרג את המצרי הלשינו עליו לפרעה; כשמשה ביקש לאכול את כל ה–מן הם שמרו ממנו וכאן הם רוצים להמריד את העם ולא רק להתנגד למשה, אלא להחזיר אותם למצרים. דתן ואבירם הם תנועות הנפש של הסיטרא אחרא, של היצר הרע. צריך להכיר אותם, לראות כמה הם ערמומיים ומבלבלים ורבי עצמה ולא להקשיב להם. ויחד עם זאת – יש להם את המקום שלהם בעולם, דוגמת: אם משה ואהרון הם האור, הם היום, הרי שדתן ואבירם הם החושך, הם הלילה. אולי בעיניים שלנו נראה הדבר כ״טוב ורע״, כ״נכון ולא נכון״ על פי תפיסתנו המוגבלת, אבל צריך לזכור שאין יום בלי לילה ואין אור בלי חושך.

כוחות הנפש

קנאה תאווה וכבוד–כוחות מובנים בתוכנו. יכולים להוציא לפועל דברים גדולים (קנאת סופרים, תאווה להתפתחות, בניה, התרבות) וכבוד לברואים ולעולם (איכות הסביבה, כבוד הדדי). הבעיה מתחילה כשנכנס האגו, כשמחפשים את הצדק ונתקעים שם. אם כל אחד יאחז בצדקתו שלא לומר– בצדקנותו, לא ניתן יהיה להגיע לשלום ושלווה. כדי לחיות בשלום צריך לוותר בעיקר על האגו, הצדק והצידוק העצמי, כי כל אחד אוחז בדיעות שלו ולמעלה מזה– ב-אמת שלו שאינה עולה תמיד בקנה אחד, במדויק, עם האמת של זולתו. מכיון שבזוית נשית עסקינן, נשים לב לעניין קנאת הנשים המוזכרת בתנ״ך – רחל וחנה הן מודלים לקנאה של שיפור עצמי, של עבודה פנימית, בבחינת: מה אני עושה לא נכון ואיך אני צריכה לתקן את עצמי כדי להצליח כמו מושא קנאתי. כל היתר, קנאות הגברים בתנ״ך – איך אני מפיל את מושא הקנאה. קרח לא יכול לסבול את הרעיון שמשה מנהיג והוא מחכה לשעת כושר, אחרי פרשת המרגלים, כשהעם חלש, מדוכא ומיואש שכן לא נכנסים לארץ. הוא מנצל את הפרצה כדי להמריד את העם כנגד המנהיג.

להוציא את הציניות מהחיים

קרח משתמש בציניות ובלעג כלפי משה: מה זה? כמה מצוות? ומי בכלל מינה אותו למנהיג? הוא אומר שהוא שומע את קול אלוהים? גם אנחנו שמענו במעמד הר סיני… אז משה לא כזה מיוחד ואולי הוא בכלל עף על עצמו ולא באמת מדבר ישירות עם הגבורה? ציניות היא רעל מפזרים וסופו של דבר שתפגע בעיקר במי שמשתמש בה. ברגע שיחזור לעשתונותיו, יצטער ויתחרט ואם באמת יבין מה עשה – יתמלא בושה וכלימה. צריך לזכור שבספר במדבר עסקינן, והרבה מהנאמר סובב סביב הדיבור ומשמעותו בעולם.

 תופיני מילים לשבת:

אַנְשֵׁי-שֵֽׁם

רַב-לָכֶם֒

וַיִּפֹּ֖ל עַל-פָּנָֽיו

מַה-ה֔וּא כִּ֥י (תלונו) תַלִּ֖ינוּ עָלָֽיו

הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶֽחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף

וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֨רֶץ֙ אֶת-פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם

וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶֽעֱצָֽרָה

פָּ֣דֹה תִפְדֶּ֗ה

מַֽעֲשֵׂ֖ר מִן-הַֽמַּעֲשֵֽׂר

לְא֖וֹת לִבְנֵי-מֶ֑רִי