פרשת השבוע- בהעלותך

תקציר העניינים: משה מצווה להנחות את אהרון להעלות את הנרות במנורה שבמקדש, כדי שיאירו שבעת הנרות וכך אהרון עושה. משה מצווה להעביר את הלוויים תהליך טיהור, להביא קורבנות עבורם ולהכשירם לעבודת המשכן, שיעבדו תחת אהרון ובניו. מוגדר חתך גילאים של הלוויים לעבודת המשכן, מתי הם פורשים ולטובת מה. מוזכרים נהלי חג הפסח וההזדמנות לתיקון ולמקצה שיפורים – פסח שני, כולל התייחסות לגר ולתושב הארץ. מובא עניין עמודי הענן והאש ומתי הם מסמנים למשכן ולמחנה בני ישראל לזוז ומתי לחנות. מובא סדר מסעות בני ישראל. תוך כדי הנדודים במדבר, מתאוננים בני ישראל על התנאים הקשים ומתאווים לאיזה סטייק טוב. הדבר מאד לא מוצא חן בעיני הקב״ה ומשה המיואש מבקש להתפטר מהמנהיגות – כבד עליו! גדול עליו! הוא מעדיף למות. משה מצווה לאסוף 70 זקנים, להיטיב את חלוקת הנטל, שחלק ממנו ״ייפול״ גם עליהם. לאחר שמאצילים עליהם מהרוח שעל משה, הם הופכים לנביאים. שניים – מידד ואלדד נשארים במחנה ומתנבאים. מגיעה מכה גדולה על העם ורבים מתים ונקברים ב״קברות התאווה״. למרים יוצא לצותת לשיחה של ציפורה אשת משה, אשר צופה עתיד קשה לנשות אלדד ומידד כנביאים והיא מחליטה יחד עם אחיה אהרון לקרוא את משה לסדר. מאחר והיא הולכת רכיל – נענשה בצרעת והוגלתה אל מחוץ למחנה. הקב״ה מבהיר את ההבדל בין בני אנוש רגילים ואפילו נביאים (אליהם ניגלה בחלום) לבין משה, אשר אינו נזקק לתיווך או מיסוך ויכול לשמוע ולהכיל דברי אלוהים חיים. משה מתפלל לרפואתה בתפילה קצרה, היא נסגרת מחוץ למחנה לשבעה ימים, כולם מחכים לה וברגע שהיא חוזרת – היא מצטרפת אל העם להמשך המסע.

נושאים מרכזיים מהפרשה:

סמיכות הפרשות– הפרשה באה אחרי פרשת נשא, על מנת ללמוד איך לעשות את השליחות שלי אבל לא לעוף על עצמי; להיות כלי שרת נקי אבל לא לחשוב שאני הבוראת והיוצרת.

ייחודיות המנורה– המנורה נעשתה מיקשה אחת. למעשה טוענים הפרשנים שמי שהיה אמור ליצור את המנורה לא ״הצליח״; כנראה בלתי אפשרי למצוא מטיל זהב בגודל כזה ולכן יש פרשנויות שאומרות שמלאכת יצירת המנורה היא מעל הטבע האנושי. גם פה יש חיזוק ותזכורת שיצר האדם, במיוחד מי שמגיע לתפקידים בכירים, לחשוב שהוא בכישוריו וכישרונותיו השיג את מה שיש לו בחייו. כל זה נכון, כל אחת ואחת מאיתנו היא ברוכת כישורים וכישרונות, אבל אסור לנו להתבלבל ולשכוח שהתוצאות הן לא בידיים שלנו ושכל מה שיש לנו ניתן לנו במתנה, כדי להביא בשורה לעולם ולהעביר, בכלים שעומדים לרשותנו, את השליחות שלשמה הגענו לפה. בפרשה יש דוגמה יפה לענווה של אהרון (ש״רק״ מעלה את הנרות) ולפעמים יש נטיה לשכוח עד כמה הוא עניו מכיוון שרוב הזמן הוא מופיע לצידו של משה, עליו אומרת בפירוש התורה שהיה עניו מכל אדם.

מי מתגייס ומתי יוצאים לפנסיה (על פי גיל או על פי הערכה תפקודית) ויחס התורה לזקנים- בפרשה מוזכרים גילאי הלוויים לעבודת המשכן. חתך הגילאים מגדיר פלח מאד מסויים שיכול לעשות זאת, שכן מדובר בעבודה שדורשת מאמץ פיזי ורוחני גדולים. לכן, הרעיון הוא שאין להתעלם מעייפות החומר, אבל מצד שני – לא באנו לפה כדי לנוח. המנוחה היא חלק מאורח חיים שמשרת מטרה מסויימת (כל אחת והשליחות שלה) ואינה עומדת בפני עצמה, כמו בדתות ואמונות אחרות, בהן המטרה היא להגיע אל השלווה ואל המנוחה (למשל נירוונה). גם מי שפורש עקב גילו, שסביר להניח שהפרישה היא תוצאה לעייפות החומר, יש לו תפקיד ויש לו משמעות. התורה בכלל והפרשה הזו בפרט, מאבחנת את הייחודיות שבגיל המתקדם- צבירת ניסיון חיים, התמתנות באופי, דברים שרואים משם לא רואים מכאן ועוד, כולם מכשירים אותנו להיות בעלות ערך שלא יסולא בפז לייעץ לדור הצעיר. התורה נותנת מקום של כבוד לזקנים וייעוד משמעותי לשלב זה בחיים והלוואי ונלמד מכך גם אנחנו והדורות הבאים אחרינו.

ייחודיות הנבואה של משה– הקב״ה מבהיר את ההבדל בין בני אנוש רגילים ואפילו נביאים (אליהם ניגלה בחלום) לבין משה, אשר אינו נזקק לתיווך או מיסוך ויכול לשמוע ולהכיל דברי אלוהים חיים.

הפרגון של משה לאלדד ומידד לאחר שיהושע מדווח/(מלשין?) עליהם. למשה, כנראה, חסר גן; גן הקנאה. הוא גם לא מפחד ש״ייגנבו״ לו את ההצגה ואומר – אדרבא, כל מי שרוצה ויכול-שיהיה נביא.

מרים – לא כתוב בפירוש מה מרים אמרה, שבעקבותיו ״זכתה״ לצרעת. גם מהפרשות הקודמות וגם משם החומש עצמו- במדבר, אנו לומדות על משמעות הדיבור ועל כוחו וכן על משמעות נצירת הלשון והשאיפה לדיבור נקי והולם כל הזמן. יש פרשנויות והשערות רבות באשר לתוכן דבריה של מרים, מה שמראה שגם גדולי האומה נופלים לפעמים בצורך לספק את הסקרנות – מה בדיוק היה שם? מה נאמר בדיוק? זה לא משנה; העובדה שהתורה בוחרת שלא להזכיר זאת, היא כשלעצמה סימן ומופת להתנהגות ראויה – לנצור את הלשון, להמנע מללכת רכיל ומלשון הרע.

תופיני מילים לשבת:ֿ

מקשה זהב

והנפת אותם תנופה

דגל מחנה

אל ארצי ואל מולדתי

וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ

הָאסַפְסֻף

הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה

עין הבדולח

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי

שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ

ואצלתי מין הרוח

יֵצֵא מֵאַפְּכֶם

הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי

עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה

והיה לכם לזרא

וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ

אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ

הֲלֹא תִכָּלֵם