פרשת השבוע – נָשֹׂא

תקציר העניינים: בהמשך ישיר לפרשת במדבר, מצווה משה: נָשֹׂא את ראש בני גרשון גםהם ופקוד אותם לעבודת המשכן. מובא פירוט תפקידם – לשאת את היריעות, המיתרים וכלי העבודה, איפשהו באמצע מבחינת החשיבות, בין בני קהת לבני מררי, שגם את התפקדותם ותפקידיהם סוקרת הפרשה. מי שמנחה את כולם הם הכהנים. משה מקבל הוראות לצוות את בני ישראל: לשלח מהמחנה את הטמאים, כיצד לנהוג בחוטאים וביניהם הדין המיוחד לאישה סוטה (שוטה) והלכות נזיר והחזרה מנדר הנזירות.

ואז מגיעה הברכה, אולי הכי מרגשת שיש – ברכת הכהנים: יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם.

משה מסיים את הקמת המשכן, מושח את הכלים ומקדש אותם. נשיאי ישראל מביאים את הקורבנות ומקריבים אותם לפני המשכן. משה מצווה לקחת את הקורבנות ולהעביר ללוויים, על פי חלוקת העבודה ביניהם. הגענו לאירוע החגיגי של חנוכת המזבח, בו עולים נשיא אחד ביום להקריב עבור שבטו, החל משבט יהודה, אחריו באים יששכר, זבולון, ראובן, שמעון, גד, אפרים, מנשה, בנימין, דן, אשר ולבסוף נפתלי.

בסיום הפרשה, כשמשה מגיע לאהל מועד לדבר עם הקב״ה, הוא שומע את קול השם מעל הכפורת שעל ארון העדות, מבין שני הכרובים.

נושאים מרכזיים מהפרשה:

נָשֹׂא

פרשה שלמה בתורה מוקדשת למילה ולא רק זאת – הפרשה אף נקראת כך. כמו כן, מדובר בפרשה הארוכה ביותר. השורש נ.ש.א נושא בחובו מספר משמעויות – להתרומם, להתעלות שהם דברים ברורים ומבורכים, בוודאי בחיי רוח; אבל אם בחיי רוח עסקינן – להתנשא פירושו גם להתגאות ובמקום שיש גאווה, עלול להיות פגם. עלינו לנקות במשנה זהירות בבואנו להתנשא ולהתרומם, שמא נתנשא מעל אחרות ואחרים. בחיי היומיום, בגלל הפוטנציאל לפעול על פגם הגאווה, עלינו להשתדל לנהוג במידת הענווה, הצניעות ואפילו ההתבטלות, כדי לא ליפול למקומות אפלים – שחלילה לא נחשוב שאנו נעלות על אחרים. יחד עם זאת, באה התורה ובאופן חד משמעי מדגישה (בהקדישה לכך את שם הפרשה) שיש מקום להתנשא, יש מקום לקחת תפקיד של נשיאות והתרוממות, רק שעלינו לנקוט במשנה זהירות ולבחון את הנחיצות: במקרה של הוראה או הנהגה, מי שאין לה את ״גן״ ההתנשאות והגאווה כנראה לא תבחר לעלות על במות, להשמיע את קולה.

בְּנֵ֥י גֵֽרְשׁ֖וֹן גַּם-הֵ֑ם

כאמור, בהמשך ישיר לפרשת המדבר, בה פורטו תפקידי בני קהת ומררי (קהת-העוסקים בקודש הקודשים ומררי במעטפת) גם פרשת נשא עוסקת בלוויים ומשלימה את תפקידי בני גרשון-לשאת את היריעות, המסך, המיתרים וכלי העבודה. לכאורה, גרשון הוא הבכור, אך הוא לא קיבל את התפקיד החשוב ביותר – אותו קיבלו בני קהת. ההפרדה הברורה, עד כדי מעבר בין שתי פרשות, מטרתה להדגיש את העובדה שבקודש הקודשים אין משמעות לבכורה; מי שמתאים – מקבל את התפקיד ולאו דווקא על פי סדר הילודה. אולם, מעבר לכך, מציינים הפרשנים שבהיבט פנימיות התורה, בכל אחת מאיתנו יש קצת קהת וקצת גרשון וגם קצת מררי. בכל אחת מאיתנו קיים הפוטנציאל לנשיאת ארון הקודש כבני קהת, כל אחת מאיתנו לפעמים ״מקטינה ראש״ כמו בני מררי ובסופו של דבר – בכל אחת מאיתנו יש גם את ה״אמצעית״ או ה״בינונית״, כפי שקוראים לזה הפרשנים. זו לא בהכרח מילת גנאי – נהפוך הוא: כדאי וראוי למצוא את קו האמצע, את האיזון; ללמוד ולדעת שבכל אחת מאיתנו יש את הנפש האלוקית (או, לפחות את הפוטנציאל להיות כבני קהת), את הנפש הבהמית (כבני מררי, שבסיטואציות מסויימות פועלת מתוך מרירות) אבל יש גם את האמצע והוא לא פחות חשוב – למצוא את האיזון בין העולמות, ללמוד לחיות בדואליות (ולא בקונפליקט) בין הנפשות הפועלות בתוכנו, זאת תכלית קיומנו בעולם הזה. אין ציפיה שנהיה כמלאכיות ובוודאי שלא כבהמות, כל שנדרש הוא השתדלות לעשות כמיטב יכולתנו בכל עניין ודבר.

ברכת הכהנים

הטקסט המקראי הקדום ביותר שנמצא עד כה. מתחילים ב: "ברוך אתה ה'… אשר קידשנו בקדושתו של אהרן, וציונו לברך את עמו ישראל באהבה". זוהי המהות וזהו תמצית הייעוד והשליחות של הכהנים – אהבת ישראל. עליהם ניתן לסמוך בלב שקט כי ברכתם טהורה, לשונם נקיה והמניע הפנימי לפעילותם היא האהבה. לכן עליהם הוטלה המשימה המיוחדת הזו, כמו גם האחריות לפעול בניגוד למהות העולם (-היעלם) ולחשוף, לגלות ולרומם את האחדות (ולא האחידות) בעם ישראל, דבר שיכול לצאת לפועל רק מאהבה.

תופיני מילים לשבת:

לִצְבֹ֣א צָבָ֔א לַֽעֲבֹ֥ד עֲבֹדָ֖הכָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ.מֵי הַמָּרִים, הַמְאָרְרִיםלִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר–לְהַזִּירחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ