פרשת השבוע – אמור

תקציר העניינים: הקב״ה אומר למשה לומר לכוהנים סט של הוראות וכללי התנהגות – עם מי להתחתן, מה ללבוש, איך (לא) להתגלח, איסור קרבה למתים, למי אסור ולמי מותר להיות כהן ועוד, הקיצר – עליהם להיות קדושים וגם פה, כמו בפרשה הקודמת ואף ביתר שאת – קדושים, קדושים, קדושים. בהמשך שוב מופיעה המילה – לֵּאמֹֽר והשורש חוזר בשלל הטיות בפרשה. הפרשה ממשיכה ודנה בהקרבת הקורבנות – מה מותר להקריב ומה אסור, מתי ועוד. לאחר מכן ישנה רשימה של מועדי וחגי ישראל, החל משמירת השבת, דרך פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום כיפור, סוכות, שמיני עצרת. זו פרשה מאד חקלאית והיא שזורה בעבודת האדמה ובהלכותיה. בסוף הפרשה יש סט של מצוות ומשפטים בין אדם לחברו ובין אדם לאלוהיו ופירוט של אמות המידה והמוסר הנוגעות בדבר.

נושאים מרכזיים מהפרשה:

א.מ.ר

שם הפרשה נגזר מהשורש והוא חוזר ומופיע בשלל הטיות בפרשה כולה. הדגש וההתמקדות בנושא האמירה מכוונים זרקור אל מי שהייעוד והשליחות שלו הם – לשאת מסר, מי שהמשמעות הקיומית שלו היא אמנות הדיבור והנאום. לצד הכבוד והמשמעות הכרוכים בזה, חובה עליה/עליו לאמור דברים נקיים, מוסריים ומדוייקים. נדרשת עבודה פנימית מאד משמעותית, יסודית ורצינית כדי לצחצח את הלשון, שלא בכדי מושווית לעיתים לחרב, כמו גם – המוות והחיים ביד הלשון. מי שהייעוד שלה הוא לשאת מסר – חובה עליה לאמור את הדברים, להביא את הדברים בשם אומרם, להוות צינור לידע ולדעת מלמעלה ולא חלילה מתוך ״כוחי ועוצם ידי״.

לא יחלל זרעו

כבר בפרשות הקודמות למדנו כי על הכהנים חלות מחוייבויות אקסטרא, אולם הגישה היא שהם אינם מושלים (מי שמנהיג את העם הוא משה) אלא משרתים בקודש. התפיסה הזו היא מהותית ומכניסה את מידת הענווה build-in בהוויה הראשית והעיקרית של תפקיד הכהנים. מגדילה פרשה זו לעשות ונוטעת את שורש ההוויה הזו עוד בזרעו של הכהן, משמע עליו לשמור על מהותו ותמצית קודשו וטוהרו עוד טרם התהוותו.

נגד ההסתרה ושמירת סודות

וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר – מי שחוטא, מי שנטמא, עליו לטהר את עצמו. כיצד עושים זאת? מוציאים לאור, מפסיקים להסתיר ולשמור סודות. מה שמוציאים לאור השמש – ניתן לטהר אותו. מה שנשאר במחשכים – רובץ על הנשמה כאבן שאין לה הופכין.

לִֽרְצֹֽנְכֶ֖ם תִּזְבָּֽחוּ

קיימת אמירה מפורשת שיש מקום לרצון שלנו. אמנם באופן כללי, עבודת המצוות ועבודת המידות הן ניסיון להתגבר על היצרים הטבעיים ולהתעלות מעל הטבע, אבל פה יש אמירה מפורשת שיש משמעות לרצון שלנו. איך זה מתיישב? רק כשנעשה עבודה פנימית, עבודת המידות ונתנקה, נשאף כל הזמן לעלות במדרג מהנפש הבהמית, מהיצרים ה״טבעיים״ שלנו, ש״מוליכים אותנו באף״ ושולטים בנו, אל הניצוץ האלוקי שקיים בכל אחת מאיתנו, נוכל להיות מחוברות אל הרצון הגבוה, זה שמטרתו להביא טוב ואור לעולם. רק כשנעשה עבודת קירצוף וניקיון של התכונות והפגמים שלנו ושל הרחקת ההשפעות החיצוניות עלינו, נשכיל לדעת את ייעודינו ולבצע את השליחות שלמענה הגענו. איך עושים זאת? על ידי תפילות, הרהורים ומדיטציה, כל אחת – מה שהיא מתחברת ובכך, בשקט ובהקשבה ל-נ-א-מ-ר מלמעלה, נדע את רצוננו ונעשה את תפקידנו. ומתי זה עובד? תחילת הפסוק מדברת על ״זבח תודה״; המפתח לרצון עצמי ״נכון״ הוא לפעול מתוך הוכרת תודה מתמדת על כל מה שיש וכל מה שאין. בדרשתו הנפלאה אמר הרב שניאור אשכנזי – שהמידותהן האדם. האדם הוא לא מה שהוא עושה או אומר, אלא מה שהוא מרגיש בתוכו פנימה.

המוציא אתכם מארץ מצרים

בלי השגחה עליונה ובלי חיבור פנימי לניצוץ האלוקי – אין אפשרות אמיתית לצאת מארץ מצרים. אנחנו צריכות לעשות את הפעולות, את ההשתדלות, את עבודת המידות, א-ב-ל – התוצאות לא בידינו. אין לנו שליטה אמיתית על התוצאות ואם נדמה לנו שכן, זו אשליה. רק הקב״ה יכול באמת להוציא אותנו ממצרים. זה לא מוריד מ-100% האחריות שלנו על העשייה, רק פוקח את עינינו מין האשליה שאנחנו שולטותתתתתתתת.

ההבדל בין שעורה לחיטה

עוד תימוכין לכך שמדובר בעבודה מדורגת – בהתחלה מביאים שעורים, שזו התבואה הפשוטה, מאכל הבהמה ורק אחר כךמביאים חיטים, ממנה עושים את החלות לכבוד סיום ספירת העומר והחג.

לֹֽא-תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט

אמות מידה ומוסר סוציאליסטים, דאגה לחוליות החלשות בחברה; עלינו לדאוג לעני ולגר וזאת מתוך שמירה על כבודם – נשאיר את התבואה בשולי השדה כדי שמי שצריך, יוכל לבוא ולקחת מבלי להתבייש שהוא או היא פושטי יד; הם יכולים להגיע בחסות החשיכה או בכל זמן שמתאים להם מבלי ליצור מגע ישיר עם הנותן ותוך שמירה על אנונימיות במידה ומעוניינים בכך.

שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם

יש ציווי מפורש לעשות עצירה, לשבות מכל דבר ולהתכנס פנימה על מנת לכפר על עוונות. כמו כן, ברור כי עבודת המידות, העבודה הפנימית כרוכה בעינוי של הנפש; אין המדובר בעבודה קלה ואין קיצורי דרך – אם מישהי חשבה שהיא תוכל להשתפר ולצמוח רק מדילוג קליל בין אתגר לאתגר – טעות בידה; עבודת הנפש, העליה במדרג, כרוכה במעבר דרך מ״ט שערי טומאה ומצריכה את עינוי הנפש, בין אם זה מנחם ובין אם זה מדכא. כאמור, עדיף להתנחם והודות שניתנה לנו האפשרות לעשות זאת ובידינו הבחירה! מגדילים הפרשנים ואומרים שעבודת המידות קשה יותר מהשגת הבנה לגבי אלוקות – קל יותר להבין מה זה כוח עליון ומי מנהל את העולם, מאשר לעשות שינוי אמיתי ולהתגבר על היצר ותכונות האופי הריגשיות.

תופיני מילים לשבת:

בעל בעמיו

ולא יחלל זרעו בעמיו

לְהַקְרִ֖יב אֶת-אִשֵּׁ֣י יְהוָֹ֑ה

וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל

וּבָ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְטָהֵ֑ר

נבלה וטרפה

ושמרו את משמרתי

קנין כספו

עוון אשמה

כי לא לרצון יהיה לכם

לְפַלֵּא-נֶ֨דֶר֙

וּמָע֤וּךְ וְכָתוּת֙ וְנָת֣וּק וְכָר֔וּת

וְהָיָ֛ה שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תַּ֣חַת אִמּ֑וֹ

מקראי קודש

שבת שבתון

וַֽהֲבֵאתֶ֥ם אֶת-עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִֽירְכֶ֖ם

לֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל

עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑התֵּֽאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים

לֹֽא-תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט

פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַֽעֲנַ֥ף עֵץ-עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי-נָ֑חַל

נר תמיד

לְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה

ברית עולם

שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן

מִשְׁפַּ֤ט אֶחָד֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם

וַיִּרְגְּמ֥וּ אֹת֖וֹ אָ֑בֶן