פרש(ו)ת השבוע – ויקהל פיקודי

עיקרי הדברים: משה ממשיך להנחות את בני ישראל על פי הציווי האלוהי בדבר שמירת השבת, התרומות למשכן הקב״ה ושוב יש חזרה על פרטי הפרטים של החומרים מהם תהיה מורכבת הבניה, המאור, הקטורת, הארון, הבדים, הכפורת, הפרוכת, המסך, בגדי הכוהנים ובגדי השרד. כולן וכולם תורמים מממונם ומכישוריהם לבנית המשכן. שוב יש חזרה על שיתוף הפעולה בין האומן בצלאל משבט יהודה לבין אחיסמך משבט דן וכל חכמי הלב העוסקים במלאכות ובעבודות המשכן. אז מגיעה קביעת הזמנים להקמת המשכן – באחד לחודש הראשון, מינוי הכהנים וטקסי היטהרותם ומשיחתם ואכן כך קורה, בעקבות ההירתמות והתרומות של בני ישראל שהתאחדו אחרי הנהגתו של משה שהביא את דבר השם. משה מסיים את המלאכה, הענן מכסה את אוהל מועד ורוח אלוהים שורה במשכן. כל הזמן הזה, נעצר מסעם, עד שעולה עמוד הענן והם יכולים לצאת להמשך המסע. תם ונשלם ספר שמות. חזק חזק ונתחזק.

נושאים מרכזיים:

חזרה, בפעם החמישית, על פרטי הפרטים בבנית המשכן

זו הפרשה החמישית שבה מפרטת התורה את יסודות והוראות בנית המשכן וסדריו; מדוע במקום שבו אין אף פרק/ פסוק/ מילה/ אות/ תו/ סימן מיותרים יש חזרתיות רבה כל כך על הענין? הפרשנים מסבירים שזה טבע הדברים – מה שנושא חן – יש נטיה להתמקד בו ולרצות להרבות בו; כך גם השוכן במרומים – בנית משכן וחיבור לעולמות עליונים הם הדבר החביב עליו ביותר ולכן מרבה התורה לעסוק בהם יותר מכל דבר אחר. בנוסף, הפרשות הללו עוסקות במימד העשיה מתוך חכמת הלב והנתינה; צריך לזכור שבין התכנון וההיערכות לבין המעשה, בוודאי מתוך תשוקה והיתמסרות – קיים לעיתים מרחק רב. פרשות אלו המיקוד ותשומת הלב הם על העשיה ולראיה – כל כך הרבה פעמים מופיע המילה וַיַּ֤עַשׂ.

ויקהל

התקהלות, התאספות בקהל יש לה את הכוחות שאין לאדם הבודד. בצוותא, בחברותא, אפשר להתמודד עם דברים שקשה או אי אפשר להתמודד איתם לבד; למשל – השירותים שהקהילה נותנת כגון: בנק, בית חולים, בית ספר וכו׳ הם דברים שאנחנו כיחידות לא יכולות לנהל לבד. כמובן שיש גם חסרות – מה יגידו, חוקים ותקנות שמצמצמים ופוגעים בחופש כפרט אך כל אלו הם תשלומים או ויתורים על מנת שבסופו של דבר, כל אחת מהקהילה תרוויח יותר או תקבל סחורות ושירותים שידה לבדה לא היתה משגת.

תֵּֽעָשֶׂ֣ה מלאכה

מה זאת אומרת ״תֵּֽעָשֶׂ֣ה״? על ידי מי?  הפרשנים מסבירים שהמלאכה תֵּֽעָשֶׂ֣ה מעצמה על ידי השגחה פרטית. הכל זה מלמעלה – אין משהו שקורה למטה, שלא נקבע בעולמות עליונים: אם זה בפרנסה, בזוגיות, באורחות חיים, בהתפתחויות טכנולוגיות ועוד. את ״רק״ צריכה להאמין בזה. ומי שלא מאמינה – שוקעת בעשיה מטורפת, מתמכרת להרגשת הסיפוק והערך כאילו זה תלוי בה. אז מה התפקיד שלנו? א.להאמין בזה. ב. להיות בתשומת לב, בנוכחות כדי לזהות ולאתר את המלאכה שמתבצעת עבורנו ולקפוץ על ההזדמנות בשתי ידיים. זה מאד ״טריקי״ – אם באמת הכל נקבע, אז אני יכולה לרבוץ כל היום על הספה ולתת לעניינים להתנהל; זה לא בדיוק כך – אני יש צורך לעשות את ההשתדלות מצד אחד ומהצד השני להיות בהתבטלות וניקיון כדי להבין שאנו רק שליחות והדבר היחיד שיכולה להיות לנו השפעה עליו – זה איך להגיב לכל דבר שקורה. איכות וכמות התגובה שלי הן אלה שיקבעו את איכות חיי וטיבם – אם נגיב בביטול עצמי ובקבלה ואמונה את כל אשר קורה, נחיה בשלווה ובתחושת שלום פנימי; לעומת זאת, אם ננסה לנהל את העניינים ולדחוף את עצמנו (שכל, רצון, כוח, חוכמה עצמיים), נהיה מנוהלות מ״הצלחותינו״ או ״כשלונותינו״ וחיינו יהיו כמטוטלת. זהו שיעור ענק בענווה – לפעמים נדמה לנו שאנחנו מצילות את העולם, שאם לא נתערב או נעיר או נעשה – נחטא לתפקידנו. ובכן, תפקידנו איננו להתערב להעיר או לעשות, הדברים ממילא נעשים איתנו ובלעדינו; המהות האמיתית היא להיות מחוברות לייעוד שלנו ולקב״ה, לרצון שלו מאיתנו ולא לרצון העצמי ואז מילאנו את שליחותנו האמיתית, שאינה נמדדת בשכל בידע או בהבנה של בת אנוש.

נשיאם- בלי יוד

לכל אות ותו יש משמעות בתורה. בסוף הרשימה מוזכרים הנשיאים, אך אבוי – נשמטה ה-י׳ האחרונה. הפרשנים מסבירים כי שהדבר מכוון כמובן ומרמז על סוג של פגם בהתנהלות של ראשי העם – אם אתם באמת מנהיגים, תפקידכם הוא לתת דוגמה לעם ולהיות הראשונים שמתגייסים להרים תרומה. מכיון שלא כך נהגתם, מגולם החסר בהתנהגות בהחסרת ה-י׳. יחד עם זאת, ישנם פרשנים המצדדים בהיות המנהיגים מתגייסים אחרונים וזאת כדי להשלים את הפערים שיד העם לא היתה משגת ולראיה – את הפריטים היקרים והנדירים ביותר השלימו הנשיאים בסוף התהליך.

בצלאל, אחיסמך וארבעת העולמות

על פי הקבלה ישנם ארבעה עולמות: העולם שלנו – עולם העשיה, מעליו נמצא עולם היצירה, מעליו עולם הבריאה ולמעלה מהם עולם האצילות. המילה ״עולם״ טומנת בחובה את המושג ״היעלם״ ומתוך כך באה משמעותו – העולם שאנו חיים בו הוא עולם העשיה, אולם מעליו ישנם עוד ארבעה עולמות שנעלמים ברובם מאיתנו, אולם כל אחד מהם משתקף בצורה גלויה יותר או סמויה יותר גם בעולמנו: רוח אלוהים מילאה את האומן בצלאל (שכל מהותו שייכת לעולם היצירה) בחוכמה, תבונה ודעת ואת שניהם (בצלאל ואחיסמך, משני קצוות הקשת השבטית- קהילתית- חברתית) בחוכמת הלב ליצור את אשר ציווה השם; אותם ואת כל מי שמצויה בו חכמת הלב; החיבור בין הקצוות מדגים ומדגיש שיש תפקיד, ייחודיות ומקום לכולם. עולמות הבריאה והאצילות באים לידי ביטוי בעיקר בעולמות העליונים, אך משתקפים גם על פני עולמנו באמצעות פלאי הבריאה, אם רק נשים לב אליהם: הטבע, הניסים הקטנים והגדולים וההשגחה הפרטית שמצויה בכל אחת ואחד בכל רגע, רק שדעתנו מוסחת מהם בשל צער וחרטה על העבר או פחד ולחץ מהעתיד. אם נשכיל להיות מחוברים לעצם פנימיותנו, לניצוץ האלוקי שבנו, נעשה את שליחותנו ומכאן תבוא המשמעות השלמה לקיומנו. הבעיה היא שיש בנו נטיה לשכוח זאת, לספר לעצמנו סיפורים שהם הפרשנות שלנו לדברים ולהיות מוסחים על ידי גורמים חיצוניים שמתחרים על תשומת ליבנו. העבודה האמיתית בעולם העשיה היא לא להיכנע לחזיונות השווא ולהיות מחוברות באופן תמידי אל המקור הגבוה שלנו, שנובע מעולם האצילות שהוא מעל בינה ודעת, מעל לכל פרשנות והיגיון שהשכל שלנו יכול להבין.

פְּקוּדֵ֥י; מַֽחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל

מ״ויקהל״, מההתאגדות וההתאספות והדגשת חשיבות הקהילה, עוברים ל״פקודי״,לעיסוק באדם כפרט, בהתפקדות של היחידים על פי מחצית השקל. למה לא שקל שלם?למה דווקא מחצית? להדגיש כי שלמות הבאה לידי ביטוי ב-שקל שלם היא פיקציה וכי אין דבר חלקי יותר מאדם שחושב שהוא שלם. רק חיבור למחצית השניה – בין אם בעבודת הבורא והחיבור אליו ובין אם בזיווג ארצי או שמימי, רק כך משיגים שלמות אמיתית, דוקא מתוך צילוי המקום החסר.