פרשת השבוע – בשלח, שבת שירה

תקציר העניינים – היידה, יוצאים ממצרים. אבל את עם ישראל קשה העורף וחסר הסבלנות – אי אפשר להוציא דוך; צריך לקחת אותם בסללומים, כדי לא להשאיר להם פתח מילוט לחזור למצרים. בסך הכל כחמישית (במקרה הטוב) יוצאים לדרך. משה שומר חסד נעורים ואת הבטחתו ליוסף ומעלה עימם את עצמותיו. הם הולכים והולכים, עמוד ענן מלווה אותם ביום ועמוד אש בלילה. ופרעה, כמו פרעה – מכה שנית: שוב אלוהים מקשיח את ליבו והוא מתחרט ששחרר את עם ישראל ויוצא לרדוף אחריהם. עם ישראל שתקוע בין הפטיש לסדן, או, יותר מדויק – בין צבא פרעה שדולק אחריו לבין הים זועק לעזרה ומתלונן כמו חבורת פולניות אורגינליות – מה נסגר? אין קברים במצרים שלקחת אותנו לפה, למות במדבר? יותר עדיף כבר היה להישאר שם כעבדים מאשר ליפול למלכודת! משה מהסה אותם ומכין אותם לניסים ונפלאות שהשם עוד מעט קט מרעיף עליהם: החל מחצית ים סוף, דרך מלאך ששומר את דרכם, ההמשך באמצעות עמוד הענן שיוצא חוצץ בינם לבין המצרים, עמוד האש שמאיר את דרכם בחושך, חומות המים מימינם ומשמאלם, הסרת האופנים ממרכבות המצרים ולקינוח – טביעת המצרים עד האחרון שבהם. זהו, עם ישראל קיבל את ההוכחה על ההשגחה הפרטית שיש עליו וסופסוף מאמין באלוהים ובמשה עבדו.

משה שר לאלוהי אבותיו, מהלל ומפאר את הצלת עמו בטקסט קנוני – שירת הים. אחותו, מרים הנביאה, שולפת את התופים שסחבה כל הדרך ממצרים, יוצאת במחולות וסוחפת אחריה את בנות ישראל.

אבל הזיכרון קצר והקשיים רבים – העם מתלונן שאין לו מי שתיה – משה מתפיל אותם; מתלוננים שאין לחם – יורד עליהם ה-מן; מתלוננים שאין בשר – מגיע השליו; אין מים – יורד טל. משה מצווה עליהם לאכול די צרכם ולא לאגור, אבל כנראה אפשר להוציא את העם ממצרים אבל אי אפשר להוציא את מצרים מהעם – הם אוגרים ושומרים ובבוקר זה מעלה רימות ותולעים. לא כך הדבר בשבת – האוכל שהכינו בשישי נשמר היטב לארוחות השבת. והם ממשיכים להיות קוטרים ומתלוננים חדשות לבקרים על מצוקותיהם עד ששוב נתקלים בצימאון ואז – ומשה היכה בסלע ויצאו ממנו מים, מים.

ומי אורב לעם ישראל בכניסה לארץ המובטח – עמלק. משה שולח את יהושע להילחם בעמלק ומשה אהרון וצור עומדים ומתצפתים על ראש גבעה; כשמשה מרים את ידו – ישראל גוברים וכשהוא מוריד את ידו – עמלק גוברים. סוף טוב, הכל טוב – יהושע מחליש את עמלק שנדון לכליה.

בשלחפרעה

פרעה אכול המכות והעינויים משלח את עם ישראל והם יוצאים לדרך, אבל הם מסתובבים ומסתובבים ודרך של אחד עשר ימי צעידה, מתארכת לארבעים שנה! ברור שעם ישראל כרגע בעל מנטליות של עבדים, עובדי עבודת פרך, קטני אמונה, קצרי זיכרון, חסרי סבלנות וקשי עורף ושברגע שיקלעו לקושי – ירצו לחזור על עקבותיהם למקום המוכר והידוע, גם אם מדובר בגלות. יש משפט ידוע אצל הנרקומנים הנקיים: בטחוןסוטהבכאבמוכר; יותר קל להתמודד עם אזור נוחות, גם אם הוא כרוך בכאב וסבל מאשר להתמודד עם אתגרים חדשים. עם ישראל צריך לעבור תהליך ארוך של שינוי מנטליות – מתודעה של עבד לתודעה של עם חופשי ואת זה לא ניתן לעשות באחד עשר יום. לכן הם נודדים במדבר ארבעים שנה, כדי לסגור את האופציה של חזרה על עקבותיהם ולסלול בפניהם את הדרך לגאולה.

חמושים

בני ישראל עולים לארץ חמושים – ניתן לפרש זאת כ-מצויידים, אבל פרשנים מסבירים שמדובר בכמות האנשים שיצאו ממצרים: לא כל בני ישראל זכו לצאת מגלות לגאולה; למעשה הרוב מתו או נשארו במצרים מכמה סיבות: חלקם מתו במכות מצרים וחלקם לא האמין באלוהים ולכן לא האמין שיש מפלט מהעבדות ומהגלות ובחר להישאר שם; הטענה היא שרק חמושים – רק כל אדם חמישי זכה לצאת ממצרים…

התמודדותעםפרעה (שוב)

ֿפרעה שוב הופך בדעתו וחוזר בו משליחת עם ישראל, בפעם המי יודע כמה. במהלך הפרשה ואף בפרשות הקודמות יש מעין ״התכתבות״ בין תהפוכות הנפש של פרעה לבין מנהיגי עם ישראל, המהווים מודלים לתגובות להתנהגות של מלך מצרים: השורש של פרעה הוא פ.ר.ע והוא משמש גם בסיס מילולי להתנהגות הפרועה, קשת העורף והמופרעת של מלך מצרים, המשול להתנהגות השלילית והפגומה אצל בני אדם. בתוך כל אחת ואחד מאיתנו מצוי פרעה או לפחות התנהגות ״פרעותית״ בה אנו לוקות מדי פעם. אברהם, יוסף ומשה הם שלושה אבות טיפוס לתגובות נגד: אברהם נוהג במידת הביטול – הוא ״רק״ האח המלווה של שרה ולא בעלה בהגיעם למצרים. האם זה עובד לו? בהחלט: שרה ואברהם לא רק ניצלים מיד פרעה, אלא גם יוצאים ברכוש גדול. יוסף נוהג למעלה מזה – הוא מחובר היטב לקב״ה ולבית אביו (הוא המשיך לשנן את השיעור האחרון שלמד עימו במשך כל ימיו במצרים). האם זה עובד לו? כן, עם החיבור לעולמות העליונים, התרבות המצרית לא מטילה בו דופי ולא יכולה להטיל בו מום. ומשה? הוא נוהג עימות חזיתי מול הפורענות של פרעה. האם זה עובד לו? בהחלט כן – הוא לא רק מגן על עמו, הוא גם מוציא אותו מארץ מצרים, מבית עבדים. מסתבר שלצד קיומו של פרעה פנימי בתוכנו, קיים בנו גם הפוטנציאל להתמודד עימו. אמנות החיים היא לדעת לזהות את היצר הרע, את הפגמים שמנהלים אותנו ולשלוף את מודל התגובה הנכון – התבטלות כאברהם, התעלות כיוסף או התמודדות ישירה כמשה.

שירת הים ותוףמרים

מה פתאום כתוב לשון עתיד – אז ישיר/ אשירה לה׳? פרשנים מסבירים כי זהו רמז לעיקרון מאד מהותי בתורה – ההסתכלות לעבר העתיד והראיה שמעבר לחיי היומיום. בסיס האמונה בכוח עליון הוא כי יש אופציה שיקרו דברים לא צפויים, דברים שלא על פי חוקי הטבע; אם הכול מתנהל על פי דרך הטבע – הכל ידוע וצפוי מראש; אין מהות אמיתית, אין ערך אמיתי לחיים; מה שהיה הוא שיהיה. בעוד שלהתבונן אל עבר העתיד, להתכונן אליו, יש בכך מידת אופטימיות שאפשר (וצריך) להשפיע, שאפשר (וצריך) לפעול על מנת לשנות גם כשהכול נראה חסר תקנה.

דוגמה מובהקת ומופת לאישה חדורת אמונה והסתכלות קדימה היא מרים הנביאה: שנים על גבי שנים היא מחזיקה באמונה בגאולה ואף מתכוננת אליה – היא מכינה תופים לעצמה ולבנות ישראל מכיון שהיא יודעת שאחיה יחזור ויוציאם מהגלות. לכאורה מדובר שאישה הזויה – כולם עסוקים במירוץ החיים המטורף ובעבודת פרך ורק היא מכינה תופים במשך שנים; פרעה משלח את עמה ומה היא לוקחת כצידה לדרך? את התופים. זה מה שיביא אוכל לפיה? זה מה שיספק משקה או כסות לגופה? לא ולא! זה מה שיביא דבר גדול בהרבה מכל חומר – זה מה שיביא את הגאולה.

ואני אומרת – The good is yet to come.

עמלק

מה עשה עמלק ש״זכה״ להיות עם שלם שנדון לכליה? עמלק מזנב בעם ישראל, שמגיע אחרי שיטוט של ארבעים שנה במדבר. הוא מנסה להילחם ולפגוע בעם חלש וחסר אונים לכאורה, שאפילו לא סיכן אותו או עבר את גבולו. אולם העם הזה, על אף חולשותיו וזיכרונו הרופף לעיתים, מכיר בהשגחה העליונה ובמי שמנהל את העניינים ולכן העמלק לא יכול לו. עם, שמדורדר כל כך מבחינה מוסרית, שלא מהסס לתקוף עם אחר שהיה מאות שנים בגלות ואחרי עשרות שנות נדודים, דינו אחד – כיליון והשמדה.

משפטיםמופלאים

שירת הים: אשירה לה׳ כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים… אמר אויב: ארדוף אשיג אחלק שלל… מי כמוך באלים ה׳… ה׳ ימלוך לעולם ועד.

בשבתנו על סיר הבשר

והיכית בצור ויצאו ממנו מים

מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים