פרשת השבוע – בא

תקציר העניינים – אנחנו בעיצומן של מכות מצרים. משה ואהרון באים בשם אלוהים אל פרעה ושואלים אותו למה העקשנות הזו? למה הוא חוזר בו כל פעם למרות המכות הכבדות והנזק העצום שנגרם? תקשיב טוב: אם אתה לא משלח את העם מיד ובדיעבד, יבוא ארבה וישמיד את כל המעט שעוד נשאר. את המשרתים והעוזרים של פרעה זה שיכנע והם פונים אל מלכם ושואלים – עד מתי? יאללה, שלח אותם לעבוד את אלוהיהם ושחרר אותנו. פרעה מקשיב וקורא אליו את משה ואהרון ומתעניין – מי ההולכים? עונים האחים – כולנו כולל כולם, כולל הצאן והבקר שלנו. פרעה מסכים לשחרר רק את הגברים ואז הקב״ה מורה את משה להטיל את מכת הארבה. הארבה היה כה רב, עד שהוא החשיך את ארץ מצרים, מעין פרומו למכה הבאה. פרעה מכה על חטא ומוכן לעשות הכל כדי להשתחרר מהצרה הזו. הריטואל הקבוע חוזר על עצמו, שוב הקב״ה מקשיח את לב פרעה שמסרב לשלח את עם ישראל בזמן אמת ושוב מנחה אלוהים את משה להטיל מכה על מצרים והפעם – חושך. שלושה ימים המצרים לא יכולים אפילו לזוז מרוב שחשוך ואילו אצל בני ישראל, באורח פלא, היה אור. במסגרת מלחמת ההתשה – פרעה שוב מתרצה והפעם מוכן לשחרר גם את הילדים, רק את הצאן והבקר שישאירו. משה מסביר לפרעה שהוא מתבלבל ולא רק שישחרר את כולם כולל הכול, הוא גם יזבח לאלוהי ישראל. פרעה מגרש את משה ומאיים עליו בעונש מוות אם יעז לשוב ולהראות את פניו. הקב״ה אומר למשה שמדובר בעוד מכה אחת ודי, שאחריה פרעה לא רק ישלח אותם, אלא יגרש אותם; רגע לפני, אומר משה לעם לגשת אל שכניו ורעיו ולשאול כלי כסף וזהב. משה, שהיה סלב במצרים, נותן את התחזית למכת בכורות והארץ רועשת וגועשת.

בינתיים, נזכרת המצווה הראשונה על בני ישראל כעם – ראש חודש עברי וכן פירוט על זבח פסח, שאחריו תצא לפועל מכת בכורות, למעט מי שסימן על מזוזות ביתו – עליו המכה תדלג. לאחר מכן מפורטים מנהגי חג הפסח כאות וכזכר ליציאת מצרים וכן סימון הדם על המשקופים והעברת כל האינפורמציה לדורות הבאים. מיד לאחר מכן מגיעה מכת בכורות ופרעה נכנע ומשחרר את עם ישראל סופסוף. מעט לפני סיום הפרשה מוזכרת מצוות המילה והאמירה החזקה שהתורה היא אחת גם לגרים, ששווים בפניה לאזרחי ישראל. בסוף הפרשה מדובר על מצוות פטר הבכור והנחת תפילין במרומז.

מצוותקביעתראשחודש

ראשונת המצוות לעם ישראל כ-עם היא מצוות קביעת ראש חודש. נשאלת השאלה – מדוע זה כל כך חשוב, מה טומנת בחובה מצווה זו ששם אותה בהתחלה? הפרשנים מפרשים שעניין מצוות קביעת ראש חודש היא אחת המצוות המרכזיות, המבדילות את עם ישראל מהעמים; היא קוצבת לעם ישראל לוח זמנים ומועדים משלו. פרשנות נוספת נוגעת במהות של מושג ה״זמן״ – אומנם ״הכל צפוי״ אבל ״הרשות נתונה״; הזמן הוא חיצוני לנו ואין אישה שיודעת את קצובת הזמן שלה ומתי תלך לעולמה, אבל מה היא עושה עם הזמן הזה – תלוי בה. כך גם נברא העולם, כמשהו שהוא חיצוני לנו, אבל מה אנחנו עושות עם המציאות – זו הבחירה שלנו: האם לפתח קריירה בחוץ או בבית? האם להביא ילדים לעולם וכמה? עם מי להינשא ומתי ועוד כהנא וכהנא. ללמדנו שהתכנים והכיוונים שנכניס לחיינו הם העיקר.

אותות, סימנים, מופתים

כל פרשת בא ובעצם כל התורה כולה רצופה באותות, במופתים ובסימנים שמה שמסתתר מאחוריהם הוא עולם ומלואו. זאת כדי להסב את תשומת הלב ולדעת שהתורה היא קידוד של רעיונות וערכים ושמעבר ל-פשט יש דרש וסוד ועומקים נוספים. האותות הסיפורים והסימנים הם הדרך לדעת את עצמנו ואת הניצוץ האלוהי שקיים בתוכנו; בראש ובראשונה להכיר בכך שיש כוח גדול מאיתנו שמנהל את העולם; שאנחנו לא חייבים לדעת ולהבין כל דבר; שיש צורך בפרשנויות על מנת לרדת לעומקם של דברים מעבר לפשט; וכן שיש צורך בהשתדלות מצידנו כדי לנסות ולעשות כמיטב יכולתנו בכול מקרה ובכל נקודת זמן במטרה להיות נשים טובות יותר; שזו מלאכה תמידית ובלתי נגמרת המוטלת עלינו ואין לה יעד סופי – היעד הוא הדרך והדרך היא היעד.

פסח

האם ניתן לדלג על שלבים בהתקדמות/התפתחות טבעית? האם אפשר לפסוח על סעיפים(*)? התשובה טמונה באמונה: אם נאמין שיש משהו שהוא מעל הטבע הרי שהוא יכול לדלג ולפסוח על שלבים ״טבעיים״; בעוד שאם נאמין שחוקי הטבע הם השולטים, לא מתקבל על הדעת שניתן לדלג על איזשהו שלב מהם.

(*) להבדיל מ״לפסוח על שתי הסעיפים״ – שמשמעותה של מטבע לשון זו הוא לדלג מנושא לנושא וגם המקור שלה הוא בתנ״ך, כמובן:)

זבחפסח

בני ישראל מקבלים הנחיות מפורטות באשר לזבח פסח – לקחת כבש, שהיה אליל המצרים, להכניס אותו הביתה לכמה ימים, לשחוט אותו, למרוח דם על המזוזות כדי שמכת בכורות תפסח על ביתם ולבסוף, אם הרעש שהכבש עשה ומראות הדם לא הספיקו – עליהם לשים אותו בחתיכה אחת על האש ולצלות אותו; את המראה של הכבש בשלמותו על השיפוד וריח הצליה, השכנים המצרים לא יוכלו לפספס. למעשה את הדבר הנמוך ביותר, נשוא עבודת האלילים, מעלים לדרגה הגבוהה ביותר – זבח לקב״ה וסימן על פתחי הבתים שיציל את בכוריהם. הפרשנים מסבירים שדווקא המקומות הנמוכים ביותר שאנחנו מגיעים אליהם, מהווים פוטנציאל אדיר למקומות גבוהים שאפשר ונכון להגיע אליהם אם נשכיל להוציא עצמנו מ-מצרים, מה-מיצרים; אם נוכל להשקיט ולהשתיק את פרעה הפנימי שנמצא בתוך כל אחת מאיתנו, נצליח לצאת מגלות לגאולה, בבחינת יציאת מצרים ממש.

טוטפות – ממתקלשוני–היסטורילשבת

הרבה מצוות והנחיות מפורטות בפרשה ואת כולן לא ניתן להבין על פי הפשט (ראי פסקה למעלה על אותות סימנים ומופתים). כך גם לגבי תפילין, שהמפרשים לומדים עליהם מתוך המילה הסתומה הזו: טט וגם פת משמעותן – שתיים בלשונות עתיקות שלא קיימות יותר, למשל שפת אפריקי שעברה מין העולם. אבל, כנראה, שהיו אלו מילים שגורות באותה תקופה והחיבור של טט=שתיים ועוד פת=שתיים נותן בסך הכל ארבע. ה״בית״ של התפילין, שמונח ״בין עיניך״ מחולק לארבעה מדורים, שבכל אחד מהם כתובה פרשה.

ביטוייםמכונניםמהפרשה:

שלח עמי

לא יחרץ כלב לשונו

זבח פסח

ליל שימורים

זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים

חודש האביב

והגדת לבנך ביום ההוא

לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך / לאות על ידכה (ידך) ולטוטפות בין עיניך