פרשת השבוע – וארא

תקציר העניינים – אלוהים מדבר אל משה על השם המפורש שלו והחידוש העכשיוי בתחום, על הברית עם האבות והארץ המובטחת, על כך שהוא שומע את הכריעה תחת הנטל של בני ישראל במצרים ולכן שולח אותו אליהם, להודיע שיציאת מצרים קרובה ושהם העם הנבחר. משה עושה כאשר צווה, אך בני ישראל לא שמעו, הם היו עסוקים וקצרי רוח. אז מצווה משה לפנות לפרעה, שישחרר אותם. משה אומר – אם בני ישראל לא הקשיבו לי, איך פרעה יקשיב לי? ונוסף לכל הצרות – אני גם מגמגם. אלוהים מצווה את משה ואת אהרון לפנות אל העם (גירסה 2.0) ולפרעה להוציאם ממצרים. בהמשך, פסוקים המפרטים את בני המשפחות, בני השבטים וקשרי נישואין, שהחשוב והמוזר שבהם – עמרם לוקח את יוכבד דודתו לאישה.

שוב אלוהים שולח את אהרון ומשה להוציא את בני ישראל ממצרים ומודיע להם שזה לא יהיה פשוט, אך כן יהיה באותות, במופתים ובשפטים. האחים ניגשים לבצע את המשימה שהוטלה עליהם, כשהם מצויידים במופתים – אם פרעה יבקש סימן, יהפוך מטה אהרון לתנין; כשזה קורה – מזמין פרעה את חרטומיו לתת קונטרה וגם מטותיהם הופכים לתנינים. פרעה לא משתכנע לשחרר את בני ישראל. משה נשלח עם צידה חדשה: המכה הראשונה – דם. אם פרעה רוצה סימן, יהפכו מימי היאור לדם. גם כאן פרעה נותן פייט עם חרטומיו וממשיך בסירובו; לא משנה כמה סבל נגרם לעמו או לאחרים – הוא בשלו. אחרי דם – מגיעה מכת צפרדעים. הריטואל הקבוע: חרטומים, אותות, מופתים;

״טוב, נו, משחרר אתכם״ אומר פרעה למשה

״רק תסירו את המכה הזו״.

משה מטפל בעניין, אך שוב פרעה מקשיח את ליבו. המכה הבאה – כינים. שוב פרעה מסכים לשחרר אם תוסר המכה ושוב הוא מקשיח את ליבו. לא עזרו הכינים? אולי יעזור ה-ערוב. לא עזר ה-ערוב? אולי יעזור ה-דבר. כשגם זה לא עוזר, משה מפזר אפר שהופך ל״שחין פורח אבעבועות״. ומכה אחרונה ולא חביבה בכלל בפרשה – ברד.

יוכבד

בפרשה הקודמת נתקלנו באנונימי ואנונימית משבט לוי שמתחתנים ויולדים את אהרון, מרים ומשה. בפרשה הנוכחית מתגלים לנו פרטים נוספים עליהם – מדובר ב-עמרם, מנהיג העם במצרים וביוכבד שהייתה דודתו. למה רק עכשיו מפורטים שמותיהם ומה כל כך מיוחד, שלא לומר – משונה, בזוג הזה? ישנן כמה סיבות ותשובות לשאלות הללו: בהתחלה, בפרשה הקודמת, הנסיבות בהן הם מוזכרים אינן פשוטות: ״וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח…״, אותו אלמוני הולך מבית אביו ולוקח לאישה את בת לוי. אומרים הפרשנים – בדרך כלל בתורה, כשמדובר בחתונה, הגבר לוקח (ויקח) את ידה של זו שאהבה נפשו. למה צריך להוסיף ״וילך״? מסבירים הפרשנים ש-עמרם נאלץ לקחת ידה ובפרשה הנוכחית מבינים גם למה: מדובר בדודתו, בת אביו, שכנראה לא היתה הבחירה האולטימטיבית עבורו. בחזרה לפרשת ״שמות״ ולעמרם, גדול הדור, שבגלל גזירות פרעה מתגרש מאישתו כיוון שלהבנתו, התא המשפחתי אינו ממלא את ייעודו. היחידה שמבינה את הבעיה לאשורה היא מרים הקטנה, שפונה לאביה ואומרת לו – אתה יותר גרוע מפרעה: פרעה גזר מוות על הבנים, אתה אבא, גוזר שלא להביא ילדים כלל. אביה, שהיה איש גדול, הקשיב לדברי ביתו, למרות גילה הצעיר ומשתכנע לחזור לאישתו ובכך לשמש דוגמה לכל עם ישראל. כתוצאה מחזרתם של עמרם ויוכבד זו לזרועותיו של זה – נולד משה.

למה בכלל כל סיפור הרקע העקום הזה סביב לידתו של משה – דודה שמתחתנת עם אחיינה, מבוגרת בהרבה ממנו, כשהאחיין הוא דמות מופת ומפתח בעם, גירושין, חזרה לזוגיות, הריון בגיל מתקדם שמסתיים אחרי חצי שנה בלבד, ילד שנשלח לגורלו על הנילוס בתיבה קטנה? כנראה שטמון פה איזשהו רעיון מיוחד: מסבירים הפרשנים שהייחוד של יוכבד הוא שהיא היתה האחרונה מדור שנולד או, לכל הפחות, שאימו הרתה בארץ האבות. אמנם יוכבד נולדה במצרים, אבל נהרתה בארץ והמשמעות היא שהיא נושאת בחובה DNA של גאולה וחופש ולא כמו בני ישראל במצרים, שנולדו לתוך שיעבוד ועבודת פרך וסבלו מקוצר רוח ומעבודה קשה. למעשה זה מאד מתכתב עם ימינו – כולנו חיים בעידן של מירוץ עכברים, קוצר רוח, שבו עובדים ממש משועבדים לקריירה או למקום העבודה, אורח חיים שגורם לאיבוד הסבלנות ולשקיעה עד צוואר בעיסוק בפרנסה ובצרכי הקיום. וכמו שאומרים – אפשר להוציא את האישה ממצרים אבל מאד קשה להוציא את מצרים מהאישה. לשם כך נזדקק לעשות עבודה פנימית רצינית, בעקבותיה נשתחרר מכבלינו ומפרעה השתלטן והעקשן  שנמצא בתוך כל אחת מאיתנו.

המקום הנרחב המוקדש ליוכבד מבטא את מרכזיותה ועוצמתה של האמא ואומר הרבי מלובביץ׳ – האמא היא שקובעת את מצב הרוח בבית ולא רק המנטלי, אלא ממש את הרוח השורה בבית. יתרה מזו – בריאותם של בני הבית מושפעת ישירות ממצבה של האם. ולכן, האמא הכי משמעותית להלך הרוח בבית היא – אמא שמחה!

פרעה דמותו של פרעה בפרשה מעלה שתי שאלות רציניות:

1. מדוע התורה טורחת לחזור ולפרט על השתלשלות בעניינים מהזוית של פרעה? כאמור, בכל אחת מאיתנו מצוי פרעה קטן (או גדול). אם נלמד את תכונותיו – קשה עורף, מאמין בעבודה זרה, חושב שהוא שליט הארץ, מונע מרצון עצמי ועוד, נלמד לזהות את אותן תכונות בתוכנו וללמוד להתמודד איתן בחיי היומיום.
2. אם פרעה מקשיח את ליבו כתוצאה מגורלו וממה שנגזר עליו – למה הוא נענש? ללמדנו שקשיות עורף והליכה אחרי הרצונות העצמיים הם דברים שמובילים לאבדון ומוטב לתת למישהו אחר לנהל את הענינים, למי שמשגיח ולמי שברא הכל.

מכותמצרים לפי פרשנים, המכות הראשונות פוגעות בכל הסביבה ולא רק במצרים. היתר – פוגעות רק במצרים; משלב מסויים, העונשים הם אקסקלוסיביים למצרים; בבני ישראל ובארצם – המכות לא פוגעות. כמו כן, לפחות בחלק מהמקרים, ניתן מספיק זמן גם למצרים, שנפל להם ה״אסימון״, להיערך למכה ולהינזק באופן מינימאלי.

שתי אנקדוטות משעשעות(?) לגבי הכינים – ראשית, זו המכה שמוכיחה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים: החרטומים לא מצליחים לתת מכת נגד, כמו בפעמים הקודמות; רק כח עליון עצום וגדול כל כך יכול לעסוק בפרטים הקטנים ביותר. שנית – מכה זו היא ההוכחה שאנחנו, גם בימינו אנו, עדין נמצאים במצרים: לאיזה ילד אין כיום כינים???

ביטוייםנפלאיםמהפרשה: בזרוע נטויה ובשפטים גדולים

מקוצר רוח ומעבודה קשהערל שפתיים