פרשת השבוע – ויחי

הגענו לסוף של ההתחלה – הפרשה האחרונה בספר בראשית.

לאחר פירוט מנין שנותיו של יעקב, הוא חש שסופו קרב ומבקש מבנו האבוד, המשנה למלך מצרים, הבטחה שהוא יעשה עימו חסד של אמת (חסד שעושים עם המת הוא חסד אמת, כי אינו יכול להחזיר) ולא יקבור אותו במצרים. יוסף מבטיח. יעקב מודיע ליוסף שהוא חולה והאחרון מביא עימו את בניו למיטת סבם, כדי שיברכם. יעקב מתחזק מהמחווה של בנו, מתייחס אל נכדיו כאילו היו בניו, מברך אותם ומנבא שהם יפרו וירבו והארץ תינתן להם. למעשה – כאן מופיעה הבשורה שהם נימנים עם שניים עשר שבטי ישראל. יעקב חושש שיוסף יחזור בו מהבטחותו לקבור אותו במערת המכפלה, מכיוון שאולי יוסף נוטר לו על שקבר את רחל אימו על אם הדרך ולא עם האמהות והאבות האחרים; לכן יעקב מסביר ליוסף את הרציונל שמאחורי ההחלטה.

יעקב, שכבדה עליו הראיה, מברך בסיכול ידיים (1) את מנשה ואפרים. יוסף חושב שהוא מתבלבל – אך לא! יעקב מבחין בינהם ועושה זאת בכוונה מכיוון שיודע שאפרים יעלה על מנשה. יעקב ממשיך את ברכותיו וצוואתו, מבטיח את שובם לארץ אבותיהם ומטפל גם במה שיקרה לאחר שיוסף יסתלק מין העולם וייקבר בשכם.

על ערש דווי, יעקב קורא לכולם וכמעט מגלה את חזון אחרית הימים (2), אך ברגע האחרון נסתלקה ממנו השכינה והוא ״רק״ עושה סדר ומחלק תפקידים: מי יהיה המנהיג, מי יהיו הכהנים, מי ילמדו תורה ומי יהיו חקלאים או סוחרים ועוד כהנה וכהנה (3).

גם אם לכאורה, נראה בהתחלה שיעקב נוזף בראובן שמעון ולוי ואת כל היתר מברך, הרי שלקראת סוף הפרשה מצויין במפורש שהוא מברך אותם (את כל שני עשר השבטים) – איש כברכתו. יעקב חוזר ומבקש והפעם בפני כולם, להיקבר במערת המכפלה. יעקב מת, בניו מבכים אותו, יוסף מקבל אישור ויוצא בראש מחנה גדול לקיים את צוואת אביהם.

בתום מסע הקבורה, האחים חוששים שעתה, עם הסתלקותו של אביהם, ישלוף יוסף את ההיסטוריה ויתחשבן עימם. אך יוסף, כמו יוסף, מרגיע אותם ואומר – אני לא נוטר ולא נוקם. הוא מפרנס אותם ואת בני ביתם ומדבר אל הלב שלהם… והם חיו באושר ועושר עד שיוסף היה בן מאה ועשר. אז, כשהוא יודע שקיצו קרב – גם הוא עושה סדר: מזכיר לבני משפחתו מי מנהל את העניינים ולמי צריך להיות מחוברים, מה היתה ההבטחה לאבותיהם באשר לחזרה לארצם ומשביע אותם להעלות את עצמותיו לארץ המובטחת. בלב שקט – גם יוסף נאסף אל אבותיו.

מגיעים לסוף – סופם של יעקב ויוסף, סוף הפרק, סוף הפרשה, סוף ספר בראשית.

חזק חזק ונתחזק!

עניינים מרתקים מהפרשה:

(1) הדרך לחנך – השיטה על פי המקורות היא: יד ימין מקרבת ויד שמאל מרחיקה. חינוך הוא שילוב בין שתי גישות: הגישה המחמירה והגישה המקלה. אם רוצים להיות הורים ומחנכים מוצלחים, אי אפשר לפנק כל הזמן, כמו שאי אפשר לנהוג בקשיחות כל הזמן. אומנות החינוך בפרט ואומנות החיים בכלל היא לדעת למנן ולאזן בין הדברים. פינוק יתר יגרום לכך שכל דבר יהיה מובן מאליו, לא יהיה צורך להתאמץ ולהשתדל, אין טעם לעבוד או ללמוד – הכל בא בקלות מדי ובהצפה; לעומת זאת, קשיחות יתר תגרום לריחוק, לכאב, להסתגרות ובדידות. הפרשנים אומרים שאין זה מקרה שעל שמו של יעקב נקרא עם ישראל – יעקב הוא הראשון שמצליח להעמיד דור של יורשים ראויים, שגם אם הם טועים בשיפוט שלהם, הם יודעים להודות בטעויות ולכפר עליהן; אברהם ויצחק לא עמדו במשימה זו ואי אפשר להאשים אותם – אין תעודת ביטוח או אלגוריתם לחינוך מוצלח. לכל אחד מהם היו בנים שבחרו בדרך הרע ולא חזרו למוטב. ועוד פרשנות וחידוד – יד ימין נחשבת ליד החזקה ולכן משקל היתר צריך להינתן ליד המקרבת, בעוד שיד שמאל נחשבת ליד החלשה ולכן היא המרחיקה. כדאי שההורות והחינוך יהיו מושתתים יותר על גישה מקרבת מאשר מרחיקה.

(2) חזון אחרית הימים – יעקב, שהיה מתקשר באופן שוטף עם השכינה, ידע את התאריך המדוייק של בוא המשיח, או – במילים אחרות: מתי תסתיים הגלות ותתחיל הגאולה. כשהוא אוסף את ממשיכי דרכו ליד מיטתו ורוצה לשתף אותם במידע, מסתלקת ממנו השכינה מכיוון שהדורות שבאים אחרי האבות, אינם מסוגלים ויכולים להכיל אינפורמציה כזו. לכן יש טוויסט בעלילה וברגע האחרון, נסגר חלון הזמנים ובטלה האופציה לדעת את מועד הגאולה המדוייק. הרעיון שמסתתר בשורש הדברים הוא שרוב רובם של האנשים, טובים וחשובים ככל שיהיו, אינם מסוגלים לחיות עם הידיעה הזו, שכן אם מנין ימיהם צפוי להסתיים לפני בוא אחרית הימים – אז בשביל מה לחיות בכלל? ואם ממילא הם צפויים להיות נוכחים ברגע הגאולה – אז בשביל מה להתאמץ, להשתדל, לעבוד קשה ולהשתפר? בעצם הידיעה על אחרית הימים, מתבטלת הרשות הנתונה לבחור שכן הכול ידוע מראש; הצורך לעשות תשובה והרצון לעשות כפרה על עוונות מאבד ממשמעותו; כך גם ניטלת המשמעות מהמוסר והערכים ולמעשה הדרך אינה חשובה כלל, כי התוצאה צפויה וידועה מראש.

(3) תפקידי השבטים – איש איש לפי כישוריו וייעודו, על פי תכונותיו ומיזגו ולאו דוקא על פי מיקומו בשרשרת הילודה. להבדיל מבתי מלוכה או שושלות שליטים מאותה תקופה (וגם בימינו), יעקב – אבי האומה, שעל שמו נקרא עם ישראל, משכיל לעשות סדר בין בניו ונכדיו למען הדורות הבאים. יכולה להיות צרה מאד גדולה אם הבנים הממשיכים לא נמצאים במשבצות הראויות – זה יכול להרוס את עתיד המשפחה, הקהילה, החברה והאומה כולה.

(4) מי מנהל את העולם? יוסף מבין שרק אלוהים הוא זה ששופט לטוב או לרע. כולנו בני אדם, כולל אותו; הבנתנו מוגבלת ויש לנו יכולת מוגבלת לבחון מה נכון ומה לא. יוסף ״עובד״ תחת השגחה פרטית, לא הוא המחליט; הוא יודע שמה שרואים מהזוית האנושית הוא לא התמונה המלאה, אותה רואה רק אלוהים. ולראיה – כל מה שקרה כוון מלמעלה, כדי שהוא יוכל לשרת את התכנית הגדולה להמשך הקיום האנושי והעם שלנו במיוחד.

משפטים וביטויים מופלאים:

ועשית עימדי חסד אמת (פרק מ״ז פסוק כ״ט)

ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה (פרק מ״ח פסוק כ) – משל לסדר הדברים הראוי, לאו דווקא על פי סדרם המובנה או המקובל

גור אריה יהודה (פרק מ״ט פסוק ט)

חכלילי (פרק מ״ט פסוק י״ב) – צבע אדום עמוק

חמור גרם (פרק מ״ט פסוק י״ד) – ואין הכוונה לטיפש, אלא דווקא למישהו שיכול לשאת משא כבד

איילה שלוחה (פרק מ״ט פסוק כ״א)

בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין (פרק מ״ט, פסוק כ״ב)

ויעש לאביו אבל שבעה ימים (פרק נ פסוק י) – מכאן, כנראה, המקור למנהג האבלות לשבת שבעה