פרשת השבוע – ויגש

הפרשה הקודמת מסתיימת בשיא המתח – הגביע השתול מתגלה אצל בנימין; האחים מובאים חזרה אל יוסף, המשנה למלך, כשעדין אינם יודעים שהוא אחיהם הנעדר; יהודה מציע עצמו תחת בנימין אך יוסף מתעקש שרק בנימין יישאר אצלו כעבד. ומה עכשיו?

יהודה פונה אל יוסף ברגישות אך בנחישות, מסביר לו את המצב ומדוע בנימין לא יכול להישאר עבדו במצרים: תקשיב אדוני, אתה איש מכובד והכל, יד ימינו של פרעה, אבל אם אתה לא משחרר את הילד – לא אתה ולא פרעה מפחידים אותי; אני מבטיח לך שמצרים תשטף בדם מרוב הפוגרום שיהיה פה. אני לקחתי אחריות והבטחתי לאבי שאחזיר את בן הזקונים וזה בדיוק מה שהולך לקרות! כל פעם שאבינו שולח אותנו – נעלם לו ילד. לא יקרה יותר! וכך יהודה מוסיף ומסביר במשך שבעה עשר(!) פסוקים. למדנו מהפרשות הקודמות, שכבר בגיל שלוש עשרה, יהודה חיסל חצי מאנשי שכם, אז כנראה שמצרים קטנה עליו בבגרותו. יוסף, שלא עומד ברגשות שמציפים אותו לנוכח המהפך (1) בהתנהגותו של יהודה – להחזיר את אחיו ויהי מה, מוציא את כולם מהחדר, פורץ בבכי ומתוודע אל אחיו. האחים נכנסים להלם ויוסף מנחם אותם – אל תדאגו, הכל בסדר, מה שקרה זה מה שצריך היה לקרות; לא כועס עליכם, לא שומר טינה שמכרתם אותי – אתם הייתם רק המוציאים לפועל של תכנית רחבה יותר; כמאמר המשורר: הכל זה מלמעלה! יוסף מעמיס עליהם כל טוב ושפע ושולח אותם בחזרה לאביהם, לספר לו את החדשות הטובות.

יעקב לא מאמין למשמע אוזניו – אוקיי, נניח שיוסף חי, אבל מה עלה בגורלו? עשרים ושתיים שנה חי במצרים, בקרב עובדי אלילים, בסביבה קלוקלת – זה בטח השפיע עליו להתרחק מדרכי אבותיו. אבל הוא משתכנע לבסוף ש-טודו בום! הכל טוב!

יעקב מפחד לרדת למצרים; אמנם תהיה אספקה של אוכל וכל צרכיהם – סיפוק מיידי לטווח הקצר, אבל לגבי הטווח הרחוק, הוא זוכר את ההבטחה לסבו אברהם בדבר הגלות לארץ זרה, עינויים והפיכתם לעבדים. יעקב, שיש לו דיבור ישיר עם אלוהים , מקבל הבטחה אישית שהקב״ה יהיה לצידו ויורד למצרים(2). הפרשה מגוללת את שמות כל בני ובנות השושלת – סך הכל שבעים נפש. יעקב שולח את יהודה כחלוץ לבנות בתי הוראה ותלמוד כדי לדבוק בתורת אבותיהם במצרים ולא להידבק בטומאה. יעקב והאחים חיים בארץ גושן, בנפרד מיוסף, כדי להרחיקם מהלך הרוח של השלטון המרכזי במצרים; לא כל אחד יכול לגור בלב המאפליה ולהישאר צדיק כיוסף. בהמשך מסופר על מפגש בין יעקב לפרעה – האחד אורח בארץ זרה והשני שליט גדול; כאשר הראשון מברך את האחרון ואת כל מצרים, הרעב שאמור היה להימשך שבע שנים – נפסק לאחר שנתיים.

הרעב מתגבר, כל האוכל הולך ומתכלה ויוסף, בניהול כלכלי מבריק – גם מכלכל את כל התושבים במצרים ממה שהוא אגר בשנים השופעות וגם מלאים את כל האדמות והרכוש (למעט אדמת הכהנים) לטובת פרעה, כך שכולם, כולל כל מה ששייך להם הופכים לנתינים של המלך. הוא נותן להם חיים, אבל בד בבד משתלט על הכל והופך את מצרים למעצמת על.

רעיונות ועניינים נפלאים מהפרשה

(1)הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו

כשהאחים זרקו את יוסף לבור, הם היו משוכנעים שהם עושים את הדבר הנכון. גם אם טעו – בטוח שלא היתה כוונת זדון ולומדים זאת ממבחן התוצאה – מהם יצאו שניים עשר השבטים. אבל כנראה מה שהם סיפרו לעצמם וה-PR (יחסי הציבור) שהיו סביב זה, גרמו להם לשכנע את עצמם לעשות מעשה שלא ייעשה. בפרשה הקודמת הם עשו חשבון נפש כשישבו שלושה ימים במעצר ונראה שהמסקנה שהגיעו, על פי פרשנים, היתה שלא משנה עד כמה האח סרח או היה הכבשה השחורה – לא מפקירים אחים וכל ה״סיבוב״ שהאחים עוברים בפרשות האחרונות, הוא לשם כפרה מלאה על העוול שעשו: יהודה לוקח אחריות וניגש ליוסף כדי להוציא לפועל את ההתחייבות שנתן לאביו.

(2)יעקב אבינו

אחת התכונות הנעלות של אמהותינו ואבותינו היא היכולת לתקשר באופן ישיר עם ההשגחה העליונה. על פי פרשנים, הקב״ה מודיע לאברהם שבניו יחטאו ועל כן ייענשו ובאפשרותו לבחור איזה עונש לתת להם: לשלוח אותם לגהינום או להטיל עליהם את עול הפרנסה? אברהם בחר בעול הפרנסה ולכן עד היום הנושא הזה מעסיק אותנו בחלקים גדולים מחיינו וכל כך קשה לנו להתנתק ממירוץ העכברים המטורף. יעקב מפחד שירידתו למצרים עקב בעיות הפרנסה, תחל את הגלות של עמו ורק כשהוא מתחבר לאלוהים שמבטיח לו שלא כך יהיה – הוא משתכנע ויוצא לדרך.

בהמשך הפרשה, יעקב עושה משהו מוזר – הוא מברך את פרעה, עובד האלילים, מלך הארץ הטמאה והמושחתת. יעקב רואה רק את הטוב וכשזה לא בנמצא –  הוא מברך, אפילו את מי שהוא ההפך הגמור ממנו, בזכות הגישה החיובית והאופטימיות שלו לחיים. הוא לא בוחן כליות ולב, הוא לא מבקר ודן את התנהלותו של פרעה. גם אם כל הנגלה והנראה הוא ההיפך הגמור ממה שאנחנו ואין אפילו זיז של אור להתלות בו ולהתחבר אליו – כדאי להמנע מביקורת, מללכת רכיל, מלשון הרע, מלקלל ו-לאחל לצד השני כל טוב ורק טוב כי זה עובד:

א. ברמה האישית: מה ששמים עליו את הפוקוס – גדל. עדיף להתפקס על הטוב.

ב. ברמה החברתית: בפרשה שלנו – הרעב במצרים התקצר משמעותית משבע שנים לשנתיים.

האם זה קל? כנראה שלא; כשמשהו ״לא בא טוב בעיניים״, כשפוגשים מישהו מרגיז, מתסכל, מאיים, מפחיד, לא תמיד נצליח ״להתעורר על עצמנו״ ולגייס גישה אופטימיות וחיובית.

האם זה אפשרי? כנראה שכן; ככל שנתמיד ונקפיד על העבודה הפנימית ועבודת המידות, כך נוכל לצמצם את הביקורתיות, השיפוטיות, החשבונאות, הקורבנות, ההתנשאות ושאר המידות שמשבשות את החיים ולהגדיל את הכרת הטוב, התודה והשמחה.

איך עושים את זה? ביחד, בלימוד ואימון פרטניים וקבוצתיים. הרי ה״גמל לא רואה את הדבשת שלו״; קשה מאד להבחין בפגמים ובתכונות שמכשילות אותנו מכיוון שהן מסתתרות מתחת לשכבות של הדחקות ומאחורי אינספור חומות הגנה. העבודה עם מורה או מאמנת או משפיעה שסומכים עליה, היא המפתח לשינוי והצלחה בכל תחומי החיים.

להיות מי שאת

יוסף אומר לאחיו – (1)אני יוסף, (2)אחיכם, (3)שזרקתם לבור. למה צריך לחזור על זהותו שלוש פעמים ומשלוש זויות שונות? הפרשנים מסבירים שהוא עושה זאת להדגשת העובדה שכל העושר, הפאר, התרבות המצרית ועבודת האלילים – לא שינו אותו והוא נשאר אותו אדם כשהיה.

יוסף נחשב ל״בכיין״ של התורה – מסופר עליו בשבע הזדמנויות שונות שבכה, יותר מכל אחד אחר. ה״גבר-גבר״, הצדיק והמצליח, יפה התואר, המשנה למלך – בוכה? לעניות דעתי – יוסף היה מחובר מאד לצד הנשי שלו, לרגש, הוא מאד אותנטי ומבטא את מה שמתחולל בתוכו בשיא הטבעיות. בעיני – זהו אחד המפתחות להצלחתו.

בנוסף, יעקב משתכנע שבנו האהוב אכן נשאר אותו יוסף צדיק ומצליח, שלא הדרדר מוסרית, למרות הסביבה שחי בה כשהוא רואה את ה-עגלות. הפרשנים מסבירים שזה רמז לשיעור האחרון שיוסף למד בבית אביו, הלכות ״עגלה ערופה״; אם אחרי עשרים ושתיים שנה יוסף עדין מדקלם את זה לעצמו ומשמר את זכרון הילדות הזה, סימן שהוא נשאר מי שהוא, מחובר למקורות ולא התקלקל.

כנראה שיש משהו ב-DNA, איזשהו חותם קדמוני, שמטביע את הגנום של האמהות והאבות לאורך הדורות ומחבר אותנו לזהות ולשורשים שלנו. אפשר להתכחש למקורות ולעבוד קשה כדי להיות ככל העמים; השאלה – האם זה כדאי? אולי עדיף ללמוד את עצמנו, להכיר את תכונותינו ואת הטבע שלנו ולחיות על פי ה״קלפים״ שחולקו לנו, מתוך כוונה מתמדת להשתפר ולעשות כמיטב יכולתנו בכל הזדמנות ובכל מצב שניקרים בדרכינו.

ערוץ החיים הטובים

יוסף ״מפצח את השיטה״ ומוצא את הסגולה לבריאות טובה ואריכות ימים: לא לשמור טינה – כי לשמור טינה זה כמו לשתות כוס רעל ולצפות שהשני ימות; לא לקחת ללב, לא לאחוז בשום דבר, לשחרררררר. ככה, דווקא כשחיים את ההווה ומתמודדים עם כל מה שהחיים מזמנים לנו, בלי להיאחז בעבר או בחומר, פורצים את הגבולות והמגבלות של עצמנו מצליחים להגיע לייעוד ולשליחות האמיתיים.

משפט אלמותי

״אני יוסף, העוד אבי חי?״ היש מרגש מזה???

פורסם על ידי shelliartman

שלום, שמי שלי ואני מחפשת ומוצאת(!) רגעי קסם והשראה. מזמינה אותך להצטרף אלי.

רוצה להשאיר תגובה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: