פרשת השבוע – וירא

אחרי שהתוודענו אל אברם ושרי בפרשות הקודמות, עושים זום אין על הראשון מבין שלושת האבות. כבר מגיל צעיר הוא עומד בניסיונות לא פשוטים ובפרשה זו הם ממשיכים. כל זאת לצד ערוץ תקשורת ישיר ופתוח בינו לבין אלוהים. שלושה ימים אחרי שעבר ברית מילה בגיל לא צעיר בכלל, נגלה אליו אלוהים במסגרת ״ביקור חולים״, בזמן שהוא יושב מחוץ לאוהל ומחכה בכיליון עיניים לאורחים. בכדי להקל עליו, אלוהים מסדר יום חם במיוחד, על מנת שאנשים יימנעו מלהסתובב בחוץ. משהוא רואה את הצער של אברהם בהיעדר אורחים, אלוהים שולח אליו שלושה מלאכים בדמות אדם. אברהם מתנצל שהוא חייב לקטוע את ההתגלות והולך לקבל את אורחיו. בתשוקה וברצון עז, הוא מזמין את האורחים ומפנק אותם כיד המלך. האם הכנסת אורחים חשובה יותר ממפגש עם בורא עולם? אחד ההסברים הוא שאורח, בטח בעת ההיא, מגיע מותש, מלוכלך, מיוגע ומיוזע ובסך הכול – בעמדת נחיתות למול בעל הבית. על מנת לעזור לאורח באמת ולתת לו הרגשה טובה, על המארח לצאת מגדרו וזה מתבטא היטב בהתנהגותו של אברהם.

המלאכים נשלחים לטפל בשלושה נושאים:

1. לרפא את אברהם. צ׳ק.
2. לבשר על הולדת יצחק. צ׳ק.
3. לבוא חשבון עם סדום.

סדום ועמורה – המקור למטבע הלשון המתאר מקום עתיר אנשים אכזריים ומלאי רוע, בעיקר כלפי החוליות החלשות בחברה ועוברי אורח שנקלעים לאזור. אברהם, כהרגלו, מנסה להיות מגן חי לאנושות ומבקש על בני המקום, ממש מנהל משא ומתן עם הקב״ה בתחנונים שלא ישמידם, גם אם יש צדיקים ספורים – שלא יספה צדיק עם רשע. זה לא עוזר – אין צדיקים בסדום למעט לוט וגם הוא לא בדיוק דוגמה ומופת לשפיות ואיזון: הוא פוגש את המלאכים בשער העיר ומזמינם לביתו; אנשי העיר מקיפים את ביתו ודורשים ממנו למסור את האורחים לידיהם; בכדי למנוע זאת ולהגן על אורחיו, הוא מציע את שתי בנותיו הצעירות, שיעשו בהן כטוב בעיניהם – העיקר שלא תפגע הכנסת האורחים… לוט, אשתו ושתי בנותיו הצעירות נמלטים ומעשה ההשמדה מתחיל. המשפחה מוזהרת שלא להסתובב לאחור ואשת לוט, שלא נשמעת להנחיה – מסתובבת והופכת לנציב מלח.

בנותיו של לוט שניצלו, סבורות שכל העולם נשמד והן היחידות ששרדו ולכן משקות אותו לשכרה ומעמידות לו צאצאים, שהמפורסם שבהם הוא מואב – אבי אבותיו של לא אחר מאשר דוד המלך.

נקפוץ כמה פסוקים קדימה: בגיל מאה נולד לאברהם ושרה הבן יצחק, אותו מל אביו בגיל שמונה ימים כפי שצווה. שרה חוששת מהשפעה רעה של ישמעאל על יצחק ולכן דורשת מאברהם לגרש את הגר ובנה. אברהם מתקשה לוותר על בנו בכורו ואז מגיע המשפט האלמותי, שרק בשבילו היה שווה לקרוא את כל התורה כולה:

כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ

רק אירוע מכונן יכול להתחרות באמירה נחרצת שכזו – עקידת יצחק. אחרי כל התלאות שעובר אברהם, הוא נקרא להעלות את בנו לעולה ועונה: הנני(*)!

אברהם צועד שלושה ימים עם בנו (מספיק זמן כדי לעכל את מה שעומד לקרות), מכין אותו לעקידה ונעצר על ידי עוד משפט אלמותי: אל תשלח ידך אל הנער. כגמול על הנאמנות והאמונה מובטח לאברהם כי ירבה זרעו.

התובנות מרכזיות מפרשה עטורת נסיבות ועלילות:

1. כוחה של אמונה, מתוך הבנה עמוקה עד כמה יכולת הראיה שלנו מצומצמת ומוגבלת, ממש כמו היכולת האמיתית לשלוט על המציאות השואפת לאפס. כל שאפשר לעשות זה להשתדל להשתפר מיום ליום ומארוע לארוע, אבל אין יכולת לשלוט על הנסיבות או על התוצאות. הדבר היחיד שנשאר בידינו בסופו של דבר – זכות הבחירה.
2. ההיכרות עם אבות אבותינו יכולה לשפוך אור על הטבע שלנו – יש תכונות שנצרבות הלאה מדורי דורות, שעוברות בתורשה מאם לבת ומאב לבן. אבל גם תכונה לכאורה נעלית, אם היא נעשית בהגזמה, לא תוכל להחשב כ״טובה״.
3. כל מקרה צריך להיבחן לגופו – הגם שהגר ילדה את בנו של אברהם, שום דבר לא מובן מאליו ואין לה ולבנה חסינות רק מעצם קירבת משפחה לאברהם; אם מישהו פוגם בחינוך לערכים של הילדים, חובתנו כהורים להרחיקו מהם, גם אם זה קשה וגם אם הוא קרוב משפחה.

בסוף הפרשה טמון הזרע לסיפור האהבה הנפלא – אנו מתבשרים על הולדת רבקה.

(*) מצורף לינק לשיר מופלא של ליאונרד כהן – הנני https://youtu.be/v0nmHymgM7Y