פרשת לך-לך – ההבדל בין התמסרות לכניעה

למה דוקא אברהם נחשב לאבי האומה?

למה לא אדם או חוה?

או נח?

מאז בריאת העולם ובריאת האדם, אפשר לזהות התפתחות של המין האנושי: בהתחלה יש גרסת יצור ניסיונית שכזו, שמתפתחת ומתפתה ליצר הרע (בין אם לפרי האסור בגן עדן ובין אם למוסר החברתי הירוד בתקופת נח), עד כדי כך שצריך מבול שישטוף את הארץ וינקה אותה מכל הרוע והשחיתות. גם כאשר הם יוצאים מין התיבה אחרי המבול, יש סצנה שמתארת את מערכת היחסים המורכבת בין נח לבניו (נח משתכר, חם, בנו, נכנס לאוהל ורואה אותו במצב רגיש ולא רק שלא עוזר לו לצאת מהמבוכה [ויש אף המפרשים שגרוע מכך] – הוא קורא לשני אחיו לצפות במחזה והם, בניגוד אליו, מסבים את ראשם ועוזרים לאביהם). לאחר מכן ישנו פירוט של אילן היוחסין המשפחתי עד למלכות נמרוד על בבל – הסיפור על מגדל בבל ומה שקורה כשכולם ״מתיישרים״ תחת שפה אחת וכוונה אחת – לשלוטטטטטט. השושלת ממשיכה להתגלגל, עד שמגיעים לתרח שיולד את אברם, נחור והרן. תרח חווה טרגדיה נוראה – הוא שוכל את בנו הצעיר בניגוד לדרך הטבע (ובניגוד למסופר בתנ״ך, כי עד כה לא קבר אב את בנו, למעט אם זה הלך לעולמו בטרם עת שלא באופן עצמוני, כמו במקרה של רצח הבל). בטרם נפטר – יולד הרן את לוט. שני הבנים הנותרים – אברם ונחור מתחתנים, אך תרח לוקח רק את אברם בנו ואת לוט נכדו והם עוזבים את אור כשדים ויוצאים לעבר כנען ומתיישבים בחרן. אבל על זה קראנו בפרשות הקודמות.

לך-לך – אם לא מספיקים מעברי הדירות עד כה, הרי שאברם מצווה לעזוב את ארצו, מולדתו וביתו וללכת אל הלא נודע (כמאמר השיר: הולכים אל הלא נודע, אל הלא נודע, אל הלא נודעעעע).

זה לא קורה בגיל הנעורים, או ״אחרי צבא״, כשהרוח היא הרפתקנית ואוהבת התנסויות באקסטרים; אברם מצווה ללכת אל הנודע בגיל שבעים וחמש! הוא עושה כמצווה, לוקח את אשתו שרי ואת בן אחיו לוט – ויוצא לדרך. קצת מזכיר את: הישרדות איי ה-שקר כלשהו, לא?ֿ

הוא מגיע אל הארץ המובטחת (כן, כן, כאן נמצאת ה״אסמכתא״ לזכות האבות על הארץ). אברם ״חורש״ את הארץ לאורכה ולרוחבה, ״עושה״ כסף רכוש ונכסים, עד שמגיע ״פורס מאג׳ור״ – כוח עליון, מכת טבע בדמות רעב גדול והוא יורד לגור במצרים עם אשתו ואחיינו.

בדרך הוא מבחין ביופיה של שרי והפרשנים מסבירים שמדובר ביופיה החיצוני, שכן עד כה הפנימיות היפה שלה היא שמשכה אותו עד כדי כך, שיופיה החיצוני לא היווה פקטור באהבתו ומשיכתו אליה והוא אפילו לא שם לב אליו. יש פה מסר חזק – יופי חיצוני זה נחמד וחשוב לטפח את הגוף הגשמי, אבל זו לא מטרה בפני עצמה: תחזוקת הגוף חשובה רק אם היא נועדה לייצר פלטפורמה פיזית ראויה, שתישא את רוח האדם – אופיו, תכונותיו ומידותיו הטובות. בימינו, כשתעשיות היופי והאופנה (שכבודן במקומן מונח) מכתיבות סטנדרטים מחמירים עד בלתי אפשריים, כדאי ואפשר לקחת אותן בערבון מוגבל ולטפח את הפנימיות והאהבה העצמית, מתוך קבלת התנאים הפיזיים בכל גיל/ משקל/ גובה/ צבע עיניים (קוראים לזה בודי פוזיטיב). מה שחשוב יותר – עבודת המידות: לנסות לעשות בכל נקודת זמן כמיטב יכולתנו, לתרום ולרתום את עצמנו לטובת המשפחה, השכונה, המדינה והחברה.

וכאן נחזור לתחילת הכתוב – אברם נחשב לאבי האומה כי הוא מוכן ללכת אל הלא נודע; הוא מוכן לעזוב את ארצו, מולדתו, ביתו, שהמפרשים מסבירים כעזיבת אופיו ותכונותיו הישנות, את אזורי הנוחות שלו, את המוכר והידוע ו-ל-ש-ח-ר-ררררר. כמה קשה לשחרר!!! כמה קל ונוח וטבעי להיאחז בכל מה ש״שלי״, בכל מה שאני יודעת, כל מה ש״הרווחתי״. וכמה שזה קשה ובניגוד לשכל הישר – ללכת אל הלא נודע, ; לסמוך, להאמין באמונה שלמה שנכון לנו רק טוב, גם אם זה נראה, בעינים המוגבלות שלנו, רע; כמה קשה להסיר שליטה ולמסור את החיים לכוח גדול מאיתנו, לכל הנסיבות באשר הן ולמציאות שהיא לא תמיד בדיוק מה שציפינו וייחלנו לו.

אני חושבת שזה ה-באג באמונה שלי – תמיד צריכה להשאיר *, הערת אזהרה בטאבו, להתנות תנאים, להקצות זמן (נו, למה זה לא קורה עכשיו ומיד? מיד ובדיעבד?), לחשוב שאני יודעת מה טוב לי ולסובבים אותי, לחשוב שאני צודקת.

וזו גדולתו של אברהם – אי אפשר לחשוד בו שהוא קונפורמיסט: מספרים עליו שבגיל שלוש קפץ לאש כשהתווכח עם המלך נמרוד; ששבר את כל פסלי האלילים בחנות של אביו; קוראים לו ״עברי״ – כי הוא היה ברדקיסט כזה, כולם בצד אחד והוא בעבר השני. המהפך החשיבתי, ה״יציאה מהקופסה״ יכולים להתרחש רק אצל מי שמוכן לעזוב את נחלת אבותיו, לשחרר את תכונותיו הרעות והטובות כאחד, להתנקות ולהתרוקן מהאגו – ולפנות מקום לאמונה, חשיבה והבנה חדשות ומהפכניות; בניגוד לעובדי האלילים, הנה מגיע המונותאיסט הראשון, כזה שמבין שלא הרוח ולא המים ולא השמש ולא הירח ובודאי לא הפסלונים הם המניעים את העולם; צריך להיות משהו נשגב וגדול מזה; אני לא בהכרח חייבת להבין את זה, זה יכול להיות נשגב מבינתי – וזה בסדר; לא הכל אני חייבת לדעת, להבין ולתפוס. לעניות דעתי הבלתי קובעת, אברם אינו כנוע – הוא מתמסר; הוא לא הולך עם העדר, הוא לא מרכין את ראשו או מרים ידיים בפני אדם – חזק ומאיים ככל שיהיה; נראה כי לאברם יש איזושהי יכולת התבוננות והקשבה, סוג של נוכחות וניקיון המאפשרים לו להתחבר לניצוץ האלוהי, למצפ(ו)ן הפנימי שמכוון אותו אל האמת, אליה ואך ורק אליה – הוא מתמסר.

נחזור למצרים – אברם מפחד שיופיה של אשתו יהיה בעוכריו ומי שיחמוד אותה ינסה להרגו. לכן הוא מבקש ממנה להתחזות לאחותו. המצרים אכן נופלים בקיסמה, מדווחים על היפהפיה למלך והוא, כמובן, מצווה להביאה. כנראה שאברם ניחן ביכולות ניבוי כאלו ואחרות. אברם מתוגמל היטב בעבור ״אחותו״, אך כשהמלך מנסה לשים את ידו עליה, החלו ליפול אבריו😱. הוא קורא לאברם, מחזיר לו את שרי ועוד רכוש וממון רב ומשלח אותו לדרכו.

זו פרשה ארוכה: אברם ולוט, סדום ועמורה, נחלות ושושלות, ברית בין אלוהים לאברם, דיבור עם מלאכים, שרי והגר, ישמעאל ויצחק, ברית המילה, אברם ושרי הופכים לאברהם ושרה. וכולם מלאי יצרים, כל כך אנושיים… והרבה מבחני אמונה, שאברם עומד בהם בגבורה, קצת לפני המבחן הגדול מכולם – עליו ידובר ויסופר בפרשה הבאה.

ונקנח בכמה משפטים אלמותיים מהפרשה:

קום והתהלך בארץ.

מחוט ועד שרוך נעל.

פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו.