ממשיכות עם נח וזה אקטואלי מתמיד

טוב, אני מודה: התאהבתי בטקסט, התאהבתי בלימוד, התאהבתי ברעיון של תובנות עדכניות על בסיס העבר. פרשת השבוע – פרשת נח.

אז מה היה לנו – נח, התיבה והמבול; העורב, היונה והקשת בענן; ואפילו מגדל בבל. כמו בכל סיפור טוב, בסוף הפרשה – היכרות קצרה עם אברם ושרי ונשאר במתח – עד העונג הבא.

קוראים לזה קליף האנגר: סיום פרק עם דרמה או מתח או התחלה של משהו חדש, כדי לסקרן ולגרום לכך שנרצה להמשיך לקרוא. כבר נתקלנו בזה בסוף פרשת בראשית, שם מתחיל הסיפור על נח. אבל הסיפור המלא, עם האקשן האמיתי – ממשיך כאן. באמת התפלאתי שהפרשה לא מתחילה בפרק חדש; בשנה האחרונה למדתי בבית הספר לכתיבה ״גיבור תרבות״ שבו, מלבד העונג הצרוף שבעיסוק על בסיס קבוע בכתיבה, גם למדנו דבר או שניים – וזה ביניהם. כנראה שכללי הכתיבה הטובה קיימים מימים ימימה.

נח, איש צדיק תמים היה, אבל – עם כוכבית: צדיק בדורותיו. הימים הם ימי פשע ומוסר ירוד-עד-לא-קיים ובכל זאת – גם על רקע חברתי קלוקל כל כך, נח מצליח לשמור על התנהגות בעלת קוד אתי-ערכי גבוה ולמרות הסביבה הרעה, לגדל ילדים ומשפחה לתפארת. זה לא מובן מאליו – מחקרים מראים שהסיכוי שמישהו שגדל בסביבה עבריינית יצא צדיק, הוא קטן מאד. יחד עם זאת, זה לא מספיק. אם נרצה חברה מוסרית, ערכית ומתוקנת, נצטרך לצאת מ-ד׳ אמותינו ולתרום לתיקון החברתי, או לפחות – לא לעמוד מנגד ולשתוק. כבר ראינו מה קורה כשהעולם עומד מנגד ושותק. נח, ידידנו, מקבל הנחיות מדוייקות לבנית התיבה ומציית, אבל לא מוצא את העוצמה הפנימית, האומץ או התעוזה לצאת בדברים להגנת בני האדם כנגד הגזירה, או לקרוא לאנשים לחזור למוטב, לפעול למען שיפור המצב מתוך אחריות חברתית.

נח עושה ושותק. לוקח לו 120 שנה לבנות את התיבה. הוא מסיים את העניינים הלוגיסטיים, מעמיס את בני משפחתו, את בעלי החיים והציוד הנדרש ויוצא לדרך. מבול שוטף את הארץ. כנראה הצונאמי של דצמבר 2004 היה ״משחק ילדים״ לעומת מה שהתרחש בדור המבול.

שולח את העורב.

שולח את היונה.

קלו המים.

איזו הקלה!

ואיזה סיום אופטימי, יפהפה ומרגש לסיפור – אלוהים (או הטבע – לשניהם ערכים שווים בגימטריה, כמו שלימדה אותי מירי היקרה) מבטיח שזו הפעם האחרונה שהוא ״מטפל״ בנו בצורה כזו; ה-סמל האופטימי לברית – הקשת בענן. עכשיו אני מבינה למה אני מתרגשת בכל פעם שאני רואה אותה🌈.

פאסט פורוורד – מגדל בבל: שפה אחת, מגדל אחד, מטרה משותפת אחת – בני האדם חושבים שהם יכולים לשלוט בגורלם. מי אמר קונטרול פריקס ולא קיבל?!?

פס ייצור אחד – כולם דומים, כולם שווים, כולם אחידים – שוב תזכורת לימים אפלים: מי שלא עומד ב״תקן״ – ראוס!

מי קובע מהו ה״תקן״, מה ״נכון״, מה ״טוב״? הדימיון, השיוויון, האחידות אינם מטרות בפני עצמם, הם במקרה הטוב – אידאלים לשאוף אליהם; בדרך כדאי לדאוג שלא לרמוס, לדרוס ולנסות לנרמל את השונה, המיוחד, החריג ואת מי שבמיעוט. כי כל אחת מאיתנו היא נזר הבריאה, היא נפלאה, היא יחידה ומיוחדת במינה ויכולה להשפיע על עצמה, על סביבתה ועל עולמה, על מנת ליצור אחדות וקירוב לבבות ולא אחידות.