רסיסי חיים

למה דווקא הפעם הלכתי?

אין לי תשובה.

נתקלתי בסיפור בפעם הראשונה שלשום באחת מקבוצות הוואטאפ: בשבוע שעבר נהרג חייל בתאונת אימונים. ההורים יושבים שבעה בעירנו ומאחר והם עולים חדשים – אין כמעט מי שמגיעים לנחם.

כנראה שהלב שלי קהה במהלך השנים וסיפורים כאלה כבר לא מצליחים להזיז אותי לעשות משהו. במבט לאחור – אף פעם לא הלכתי לנחם אבלים או השתתפתי בלוויה של מישהו שאני לא מכירה. גם ככה העניין מביך אותי.

אולי היתה זו ספונטניות, אולי אינטואיציה – די מהר הגבתי בקבוצה וכתבתי שאני מתכוונת לבקר אותם ביום המחרת ואם מישהו ירצה להצטרף – אשמח. אף אחד לא הרים את הכפפה. מצד שני – נתתי מילה!

החלטתי ללכת בארבע אחר הצהרים. מצויידת בארבע קופסאות של עוגיות מלוחות ומתוקות, צעדתי לאוטו. בדרך התקשרתי לבתי הצעירה (אוטוטו בת מצווה) ושאלתי אם תרצה להצטרף. אני מאד משתדלת להמנע מלהביא אותה לאזכרות ולוויות. מדובר בילדה רגישה מאד. להפתעתי היא הסכימה וכך יצאנו לדרך, אמא ובת, לנחם הורים שכולים.

הגענו לאוהל אבלים רחב מימדים ומדוגם. כמעט הספקתי לשכוח מה זה טיפול בנפגעים בצה״ל. יחד איתנו נכנסה אשה שהגיעה מטבריה והיו עוד נשים אחדות בודדות פזורות סביב. נתנו את קופסאות העוגיות למישהי שנדמה היה לנו שהיא מהמארגנות וצעדנו בהיסוס לעבר ההורים. חיבוק אמיץ לאמא, חיבוק חזק לאבא – והתיישבנו.

גילינו שמדובר בילד יפה תואר, רק שבעה חודשים בצבא, התנדב לגולני. האמא כבויה, עם עיניים שרופות מדמעות. האבא – הוא בעצם לא האבא הביולוגי. הוא גידל את הבחור מגיל שלוש עשרה בערך. הוא בן הזוג של האם ולהם ילדה משותפת. בת חמש. מתברר שהם עבדו קשה לפרנסתם, נעדרו מהבית במשך שעות רבות ומי שבעצם גידל את הילדה הקטנה – היה האח הגדול! הילדה הקטנה שבורה. פתאום נעלם לה עמוד השגרה, התווך של חייה.

הלב נחמץ!

ובצד, שפופה ומכונסת בעצמה, כמעט שקופה, ישבה אשה מבוגרת. ניסיתי לפתוח איתה בשיחה אך היא לא הבינה אף מילה בעברית. ״אוקראינה, אוקראינה״ מלמלה במענה לשאלותי. זו היתה הסבתא השכולה, האמא של האמא שחיה באוקראינה והוזעקה לכאן.

נפרדנו לשלום, יצאנו מהאוהל הענק, בתי ואני החזקנו יד ביד ופתאום הכול היה לא חשוב; רק להמשיך להחזיק לה את היד, לצעוד ביחד לאוטו ולא להפרד לעולם…