המקרה העצוב והמכעיס של הבחור הנכה והחניה על המדרכה

אחד מימי שישי הנחמדים האלה- קמה בשש, מכינה ארוחת בוקר של יוגורט פירות וקפה, חלה עם שוקולד לאמצעי ולקטנה לבית הספר, פיזור ילדים ו-הליכה מסביב לשכונה. יש לנו פארק היקפי עם המון עצים ודשא, עם מגרשי משחקים ופינות ישיבה ושביל ארוך, עולה ויורד, מחולק למסלול הליכה ומסלול רכיבה. סטנדרטי אך לא מובן מאליו. הכי אני אוהבת לאסוף את עצמי, להתגבר על הקולות שמנסים להוריד אותי מזה – בשביל מה את צריכה את זה? אין כוח?!? אולי עדיף לעשות קניות/סידורים??? לנעול את נעלי הספורט הישנות (למישהי יש המלצה?) ולצאת. לאוויר. ל-לבד. לשקט המדומה (תמיד עם אוזניות…).

בדרך חזרה, כשהגעתי מהכיוון השני של הרחוב, ראיתי אותו – נער/בחור צעיר, בכיסא גלגלים, נאלץ לתמרן בין מפלצות הרכב שחונות כשקצה אפן הכרישי דבוק לשער הסגור של החניה וישבנן האימתני חונה באמצע הכביש. כן, חסימה טוטאלית של המדרכה; אין אפשרות לצעוד על המדרכה, אפילו אם את הולכת ״על הצד״, מנסה להשתחל איכשהו, איפשהו – אין! אי אפשר!!! שלא לדבר על ילדים קטנים או גדולים, שחוזרים הביתה, עם או בלי ילקוט אדיר מימדים והם נמוכים ולא מצליחים להביט מעבר לגושי המתכת שחוסמים כל חלקה טובה. מה יעשה הבחור? מה יעשו הילדים???

תמיד אני מתעצבנת על איך שאנשים חונים/מתנהגים ברחוב, בשכונה, בעיר, במדינה: חוסמים נתיבים, עוצרים ״רק לשניה״ באמצע הנתיב, על הסיבוב, באמצע החיים, מסמסים תוך כדי נהיגה, חותכים, מה לא?!?

אבל הפעם, זה היה מעבר לכוחותי, מעבר לבינתי – הסיטואציה מכמירת הלב, הכאב על הבחור בכסא הגלגלים, התסכול הגדול שבעצם- לא יכולתי לעשות עם זה כלום; רציתי לצעוק; רציתי לקרוא למשטרה, לפיקוח העירוני; ולא יכולתי לעשות עם זה כלום; שקלתי לכתוב לשכנים מכתב, לספר את מה שקרה, את מה שהרגשתי ולבקש מהם לחנות על הכביש או על המדרכה או בחניה, אבל לא חייבים על כולם בבת אחת; ולא יכולתי לעשות עם זה כלום; התסכול והזעם הציפו אותי ו…לא יכולתי לעשות עם זה כלום!!!

ופתאום הבנתי משהו, נפל לי אסימון ״קטן״- הפכתי את מראת הביקורת אל מול פני ונאלצתי להודות- גם אני לפעמים חוטאת ב״זוטות״ כאלה ועד שלא שרט אותי מבפנים אותו בחור צעיר בכיסא גלגלים- הייתי כעיוורת, מרוכזת בעצמי, בנוחות שלי ו.. כן גם אני לפעמים חונה כמו בהמה על המדרכה, עוצרת לשניה באמצע החיים, חותכת נתיבים כי כמעט פספסתי או ריחפתי או הייתי שקועה במשהו אחר (מי אמר סמס ולא קיבל?!?).

אז אני צ-ו-ר-ח-ת פה, בעיקר באוזניי, את זעקת ההולכים על שתיים, המתגלגלים על כיסאות עזר או סתם אנשים עולי ימים – די!!! תחנו כמו אנשים מתחשבים, כמו אנשים שאכפת להם, שרואים גם משהו נוסף מעבר לעצמם ולנוחות שלהם. בבקשה!!!!!

אני, בכל אופן, מתחייבת בפני האדם הכי חשוב להתחיל להתנהג ולנהוג אחרת- בפני עצמי!

פורסם על ידי shelliartman

שלום, שמי שלי ואני מחפשת ומוצאת(!) רגעי קסם והשראה. מזמינה אותך להצטרף אלי.

2 תגובות בנושא “המקרה העצוב והמכעיס של הבחור הנכה והחניה על המדרכה

  1. כמה פקוחות עינייך, נפלא לראות את הדרך שאת עושה. יוצאת מעצמך וחושבת על אחרים. גם אני מחייבת בפני עצמי לנהוג כך בכל תחומי חיי.

    אהבתי

  2. מטלטל שלי
    גם אני מתחייבת
    להיות יותר טובה ומדויקת
    גם כשאף אחד לא רואה ולא שומע
    לחשוב על השני גם כשהוא לא ניצב מולי
    ולזכור תמיד
    שיש ׳עין רואה ואוזן שומעת… וכל מעשיך בספר נכתבים…״

    אהבתי

רוצה להשאיר תגובה?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: