המנהלת

המנהלת

״לא הבנתי״ אמרה צילה.
״כולם בחופש״ השיבה מיכל.
״אז מה?״ שאלה צילה.
״אז אין מי שיארח את דני בלונדון״ אמרה מיכל.
״לא הבנתי״ חזרה צילה.
״צילה״ מיכל, שגם כך הייתה חסרת סבלנות, עלתה אוקטבה בטון הדיבור. "אין מי שייקח את דני הראל למסעדה! בלונדון, כולם בחופש. זה חג משפחתי, קריסטמס. את המזכירה האישית שלו, את תפתרי את הבעיה. מה לא ברור?״
״הגישה שלך מיכל! זה מה שלא ברור!!! מר הראל מגיע ללונדון לארבעים ושמונה שעות עם הבורד. הוא רוצה לצאת לאכול במקום נחמד. אין לו יותר מדי זמן. הוא חייב לחזור לארץ. מה הבעיה שלך לעשות קפיצה קטנה לשם ולארגן את זה?״
"רק לפני יומיים הגעתי לחופשת מולדת".
" את מנהלת החברה בלונדון והמולדת שלך היא שם…" סיכמה צילה וניתקה את השיחה.
הזעם העצור שוב גרם לעליה בקצב פעימות לבה של מיכל. היא התקשרה לעוזר שלה.
״תדאג לי לכרטיס טיסה ללונדון הערב וצור קשר עם המטה, שיזמינו חדר פרטי לדני ועשרה אורחים למחר בערב במסעדה נורמלית. אני הולכת להיפרד מסבתא שלי. אל תפריעו לי״.
היא זרקה את הנייד על המושב שלידה, עצמה עיניים ונשענה לאחור.
״לא יאמן!״ חשבה לעצמה, ״בגיל ארבעים ושלוש, אחרי שנה של רילוקיישן בלונדון בתפקיד מנכ״לית בחברה-בת של ענקית ההייטק הישראלית, והמזכירה הקשישה והטרחנית הזו מתפעלת אותי כמו בובה על חוט!״.
היא סבה לאחור וניסתה לשלוח יד לעבר המושב האחורי שם היה מונח תיקה, אך תנועתה נבלמה באחת בעקבות כאב חד בכתפה.
״אני חייבת למצוא פתרון לכאב הזה״ הרהרה.
היא נטלה את הטלפון הנייד וחייגה לסבתה.
״אני מצטערת סבתא, אני חייבת לחזור… לא, לא יכולה להישאר בארץ עוד כמה ימים… סורי סבתוש… אני יודעת שאת יומיים אחרי הניתוח… גם אני קיוויתי לקצת יותר זמן איכות איתך, אבל את יודעת איך זה… אני בכול זאת לא אדון לעצמי״.
מיכל נאנחה. לכאורה היא חיה את החלום – עומדת בראש חברה מצליחה, מרוויחה משכורת גבוהה, מתגוררת באחת מהערים הנחשקות בעולם בדירה יפהפיה, אך למעשה הרגישה כמו שפחה. הבעיה היתה שבניגוד לימי קדם, בהם בתום שבע שנים שוחררו העבדים לדרכם – העבדות המודרנית נמשכה לנצח או לפחות עד סיום הקריירה.
״כמה זמן עוד אוכל להמשיך כך?״ שאלה את עצמה.
הלמות הלב נרגעה לאיטה והכאב בכתף התעמעם. לעיתים קרובות מדי התחשק לה לזרוק הכול לפח ולשנות כיוון. אך היא היתה תקועה, כלואה בכלוב של זהב, רצה ללא הפסקה על הגלגל במירוץ העכברים האינסופי.
מיכל נחפזה לביתה, להספיק לארגן את המזוודה, להחזיר את הרכב השכור שהחברה העמידה לרשותה בכול פעם שהגיעה לביקור מולדת ולהצטייד בכמה פריטים מהמעדנייה הסמוכה, שתמיד עזרו לה ולבעלה שנשאר הפעם בלונדון, לשמר את הטעמים והניחוחות של הביקור בארץ.
״תזכרי תמיד שאת במרחק החלטה אחת מחיים אחרים לגמרי״ נזכרה בדברי סבתה, כשהיא מתמקמת במושב במחלקת עסקים. לאחר שעברה בזריזות על המיילים, צוותה על הדייל שלא להעירה לארוחה, חלצה את מגפי המעצבים מעל רגליה, עטתה את כיסוי העיניים והתכסתה בשמיכה ונרדמה.
כשהתעוררה קראה לדייל וביקשה שתי כוסות קפה וכוס מים. היא פתחה את התיק ושלפה את קופסת הכדורים ״כמו זקנה בת מאתיים״ חייכה בינה לבין עצמה במרירות.
כשיצאה מהטרמינל הבחינה בנציג החברה שבא לקבל את פניה. היא לקחה ממנו בזריזות את התיק עם החומרים שהוכנו עבורה והנחתה אותו להוריד את המטען שלה אצל הדורמן בכניסה לבנין מגוריה. בינתיים המתינה למונית שתיקח אותה למשרד הלונדוני, שם ידעה שתשַאֵב לתוך הפעילות האינטנסיבית.
בערב קבעה להיפגש עם דני וחבורתו בכניסה למלונם.
״מעניין אם אספיק לעבור בסוויטה שלו לפני היציאה״ הרהרה. היא רצתה לפגוש אותו בארבע עיניים ולומר לו בפעם המי יודע כמה שהיא רוצה לשוב לתפקיד בחברה-האם בארץ, שלא מתאים לה לחיות בלונדון הרחק ממשפחתה, שהיא רוצה לנסות טיפולי פוריות בפעם האחרונה, אך לא הספיקה.
הם נפגשו במסעדה היוקרתית, רק הצוות הבכיר שהגיע מכול קצוות עולם ללא בני זוג, להרמת כוסית לרגל פעילות עסקית שנתית מוצלחת במיוחד. בתחילה הזמין דני בקבוק דום פריניון וכולם הרימו כוסית לחיי החיים הטובים.
״אז מה? עדין יכולה לשתות משקאות אלכוהוליים?״ לגלג ערן, טייס הקרב לשעבר שכיהן בתפקיד בכיר בשלוחת סין של החברה. מיכל שלחה לעברו חיוך מקפיא אך בתוכה חשה צביטה של כאב. היא נישאה בגיל צעיר מאד והתגרשה לפני שנולדו ילדים. במשך שנים חיה חיי רווקה הוללת, מתרחקת ממסלול של הקמת זוגיות ומשפחה, עד שהכירה את בן זוגה. לה ולבעלה הטרי לא היו ילדים למרות ניסיונותיהם.
הם הזמינו את מנותיהם. היא ביקשה פילה של דג וסלט וויתרה על קינוח.
״שומרת על הגזרה?״ המשיך ערן.
מיכל כעסה – לגבר הוא לא היה מעז לומר זאת! היא כבשה את זעמה ולגמה מכוס המים שלה כדי להקל על בליעת המזון שכמו איים להיתקע בגרונה. היא רק חיכתה שהארוחה הזו תיגמר והיא תוכל סוף סוף להגיע הביתה. אבל זה לא קרה – דני, למרות שמונים וחמש שנותיו, היה חיוני ורענן כמו איש צעיר. הוא הציע לחבורה לסיים את הערב בפאב הוותיק הסמוך ואיש לא העז לסרב.
הם ישבו מסביב לשולחן בחדר פרטי, קומה אחת מתחת לפאב. זה היה הטרנד הנדל״ני האחרון בלונדון הרוויה – מכיון שעל פי חוק העזר המלכותי אסור לפגוע בקו הרקיע, לא ניתן היה להוסיף קומות למבנים. לכן בשנים האחרונות החלו בעלי בתים ועסקים לבקש ולקבל היתרי חפירה; לא היה חוק שאסר זאת. המצב הגיע לכדי אבסורד – מדרכות שלמות ומעברים קרקעיים נסגרו ועשירי העולם יצאו להרפתקאת חציבת מערות מודרניות והרחבת המבנים שברשותם לעומק האדמה, לעיתים אפילו חמש, שש ושבע קומות מתחת לפני הקרקע.
הם שתו עוד כוסית ועוד משקה והיא הבחינה שערן זחוח הדעת מפלרטט עם המארחת ששרתה אותם. הם החליטו לסיים את הערב ולהתפזר וערן נפרד מהם ואמר שהוא נשאר לכוסית אחרונה לפני השינה.
״למסור משהו לרעייתך?״ שאלה מיכל באירוניה.
״לא תודה, אין צורך.״ אמר והוסיף ״אשה זה לא משפחה״.
חבורת הגברים צחקקה. מיכל שתקה בפנים קפואות.
״אולי כדאי שבעלך ילמד להפוך אותך כדי שתתעברי״ סינן לעברה ערן השיכור.
היא חזרה לביתה מותשת. לא היה לה כוח לשוב ולשתף את בעלה בדברי הקולגה השיכור השוביניסטי, בבדידותה כאשה יחידה בשדרת ההנהלה הגברית ובתשוקתה הבלתי ממומשת לילד. היא הרגישה שהכול סוגר עליה, התקשתה לנשום וכמעט איבדה את שיווי משקלה בשל הסחרחורת שתקפה אותה.
היא הדליקה בשקט את הטלוויזיה וצפתה בחדשות הבידור. לרגע נדמה היה לה שהכורסה שלה רועדת.
״סחרחורת רצינית הפעם״ חשבה בליבה. היא עצמה את עיניה והתעוררה בתחושה שקירות הדירה נעים, הכלים משקשקים ונשמעים קולות נפץ של זכוכיות. בעלה הגיע במהירות מחדר השינה.
״בואי, אנחנו חייבים למצוא מחסה״ אמרה לה ומשך אותה אל חדר המדרגות. הם עמדו מחובקים מתחת למשקוף כשהקירות סביבם קורסים. לאחר דקות שנדמו כנצח הרעש נדם. הם החלו לשמוע קולות של סירנות וכוחות חילוץ והצלה הגיעו ופרסו את ציודם מסביב. הם חולצו מן ההריסות בשלום ופונו לבית החולים.
לאחר שהתאוששו, הם גילו שלא הגיע סוף העולם ואפילו לא מדובר ברעידת אדמה אלא בבולען שנפער במהלך עבודות החפירה לצורך בניית מרתף אימתני בבנין הסמוך לשלהם, וגרמו להתמוטטות חלק מהיסודות בקיר המשותף. רק באורח נס לא היו אבידות בנפש.
מיכל ובעלה סבלו מפגיעות קלות ושטחיות בלבד. בעלה שוחרר הביתה והיא המתינה בחוסר סבלנות לביקור הרופאים. כשהגיעו אל מיטתה, האיצה בהם לשחרר אותה כשהיא מבטיחה לנוח ולאגור כוחות ולהמשיך במעקב אצל רופא המשפחה.
״כדאי גם לעדכן את הגניקולוג שלך״ אמר ראש הצוות הרפואי.
״למה?״ שאלה מיכל.
״רק להבטיח שהעובר בסדר״ השיב הרופא…