לחיות מתחת לרדאר של האגו

לפעמים מנסה להגדיר לעצמי – מהי משימת חיי? מהו הייעוד שלי???

התשובות נעו בין: לתרום לחברה, לעזור לאנשים, לעשות כמיטב יכולתי בכל נקודת זמן, לנסות להשתפר כל הזמן בכמה שיותר תחומים…

ממש מאמא תרזה!!!

אז זהו, ש-לא! אני לא מאמא תרזה. אישה רגילה לחלוטין, שמונעת מצרכים ויצרים ואהבה.

כל זמן שניסיתי להתעלות מעל עצמי, יצרתי לעצמי קשיים, כי לא באמת נתתי מקום לכעס, לעלבון, לריכוז העצמי, לביקורתיות ולשיפוטיות – כל מה שהטבע האנושי מורכב ממנו. כשהרגשתי משהו מהחבר׳ה האלה, ניסיתי לספר לעצמי שאני יותר טובה מזה, שאני יכולה להתעלות מעל עצמי ולפחות לא לפעול על הרגשות האלה. ומה שקרה בפועל זה שהם נשארו עמוק בבטן, עמוק בנשמה ואז, במקומות שהכי לא ציפיתי להם- הם צצו והיכו בי.

39 שנה חייתי תחת אוטומט של הכחשה והדחקה, פחדתי להתמודד עם כאב, עם רעב, עם חוסר סיפוק.

כבר כמעט 10 שנים שאני חיה בפתרון ולא בבעיה. יש לזה ביטוי פיזי, נפשי ורוחני, תודה לאל! אבל עדין חיה תחת משטר האגו המכביד, תחת סוהרי הפחד שמא אפגע במישהו, שמא אפגע אני בעצמי ממישהו…
בימים האחרונים, בחסד מופלא שאין לי הסבר לגביו (איך זה קורה, למה דווקא עכשיו) פחות משאירה דברים בבטן. אם נפגעת- אומרת שנפגעת, אם משווה, אומרת שמשווה. ואם פוגעת- מתנצלת ומנסה לכפר על מעשיי בשינוי התנהגותי, כדי לא לחזור על אותן טעויות. לא בכל התחומים, לא בכל הבעיות; יש תחומים שאני מודה שאני חסרת אונים מולם ומבינה שבמצב כזה, הכי טוב לא לעשות כלום עד שהעניינים מתבהרים ולצד זה- להוציא את זה החוצה- לספר לאיש סוד קרוב, להתייעץ עם אנשי מקצוע…

אבל ביתר המקרים, שמטופלים כאן ועכשיו- המוקשים מתפרקים וההרגשה היא נפלאה.