האם ניתן להפטר מהרעש בקופסה?

ספוילר- לא אצלי! אבל ניתן לחפש ואולי למצוא את כפתור הווליום…

המחשבות הטורדניות (בכל תחום שהוא) תוקפות ולא מרפות. עד כדי כך שלעיתים הן מדירות שינה מעיני. להתהפך על משכבי בחצי ערות חצי ישנוניות, לקום, לעשות סיבוב, לחזור למיטה וחוזר חלילה- כרוניקה של לילה לבנבן ידועה מראש…

טבען של מחשבות טורדניות הוא שהן עוסקות בפוסט מורטם – ניתוח לאחר המוות (בדרך כלל כדי לחקור את סיבת ה״מוות״) או בעננים אפורים שנמצאים בעתיד, באופק, נראים כמאיימים, מתקרבים על מנת להרטיב במקרה הטוב ולהטביע במקרה הפחות טוב. 

אז למה אי אפשר להפטר מהן? תאמינו לי – ניסיתי, בכל שיטה או כלי שאני מכירה. ללא הצלחה. 

מה כן אפשר לעשות, אולי? 

שלב ראשון – להודות בכך: להכיר בזה שיש בי מין תכונה כזו, טורדנית; להפסיק להכחיש ולהדחיק – שזו נטייתי הטבעית כי הרי טורדנות וטרחנות הן לא בדיוק תכונות נעלות (אכן?***).

השלב השני – לייצר או לאמץ כלים שמאפשרים חיים בהווה, לא בעבר (פוסט מורטם) ולא בעתיד (ענני הנבואה).

השלב השלישי – לתרגל באופן שוטף את השימוש בכלים. 

השלב הרביעי – לזהות מה מספיק חשוב ובעל תרומה משמעותית לאיכות החיים ולהשתלב במסגרת התומכת בו או בהם.

השלב החמישי – לתרום מהניסיון האישי של ההתמודדות עם נושא זה לטובת הכלל, להעביר הלאה את מה שמקבלים, להראות שזה אפשרי.

ולפרקטיקה בהרחבה:

המודעות וההודאה שאני אדם בעל אלמנטים טורדניים-כפייתיים הגיעו אלי דווקא מהתחום שבו נוצחתי כל ימי חיי (עד גיל 39) – תחום המאבק במשקל העודף (תמונות שוות אלף מילים). במשך שנים עשיתי דיאטות שדינן היה ידוע מראש. הגעתי לנקודה שבה גם אם היו אומרים לי להודות שאני חייזר- הייתי מודה! אז מה הבעיה להודות, לפחות מהשפה אל החוץ, שאני בעלת מחשבות והתנהגויות טורדניות- כפייתיות???

   
 הכלים שמצאתי וביניהם- תכנית אוכל, מדיטציה, כתיבת הוכרות תודה(***) על בסיס יומי, אמונה בכוח גדול ממני (תקראו לו אלוהים/ כוח עליון/ החברותא/ יוסי -לי זה ממש לא משנה), אימון, התמקדות, איזון – כל מה שעושה ריסטרט לקופסה שנמצאת מעל הצוואר מהסחפות לעבר או לעתיד וחזרה לכאן ועכשיו, כי הרי רק על זה אני יכולה להשפיע, אם בכלל… 

הפיכת התרגול של השימוש בכלים שנמצאו אפקטיביים לחלק משגרת היום – הליכה של כ-40 דקות 4-5 פעמים בשבוע, מסירת תכנית אוכל למאמנת, אימון של מאומנים, תפילות, מדיטציה של 20-30 דקות בכל יום, כתיבה אינטואיטיבית ועוד. 

מסגרות – השתתפות ב: קבוצות תמיכה, קבוצות לתרגול מדיטציה ועבודה פנימית, קורסים שונים ללמידה ולתרגול. 

תרומה לקהילה אליה משתייכים מהכוח הניסיון והתקווה שאוספים במהלך הדרך. 

ולזכור – מדובר בתהליך, שלפעמים אפילו לא מזהים את נקודת ההתחלה שלו ובוודאי שלא את נקודת הסיום; שום דבר לא קורה ביום אחד, למרות הצורך האנושי הידוע בסיפוק מיידי… אבל אם לא מתחילים – זה דוחה את מועד ההגעה ליעד, לא? ואם לא מתחילים – אין אפילו סיכוי להצליח!!!

והכי חשוב- להמשיך לנסות – עד שמצליחים, עד שנקלט; עד שמוצאים את מה שעובד בשבילנו. כי אם לא מנסים- בטוח לא מצליחים…

ולא לוותר על עזרה – וכאן נחזור לעניין החיפוש אחר כפתור הווליום: מלבד הנושאים ה״רגילים״ שאני מוטרדת בגינם, הציעו לי להשתתף בסדנה באיטליה; נורא בא לי, אבל לא הצלחתי לקבל החלטה חד משמעית – האם לצאת או לא. באופן חריג מהאוטומט שלי (שמסתדר לבד ולא צריך עזרה מאף אחד), פניתי אל המארגנת להתייעצות. היא הסבה את תשומת לבי ל״אפקט הודו״- חזרנו ממסע להודו לפני חודש וקורה שבתקופה שלאחר החזרה, היא אמרה, אירועים שנקרים על דרכנו מקבלים ווליום, גם במובן של נפח וגם במובן של עוצמת קולם, שחורג מעבר לפרופורציות שאולי היו לאותם אירועים במצב ״רגיל״. אז האמת היא שאני לא צריכה מסע להודו כדי לחרוג במוחי מפרופורציות (אם כי לא הייתי מוותרת על המסע המופלא הזה בכל מקרה); אבל באמת שמתי לב שאפקט ההילה שיש למצבים מורכבים- ״ללכלך״ ולהטריד את מנוחתי כאילו הם מרכז הווייתי ועולמי- חרג מכל פרופורציה. ידידתי היקרה הציעה למנן את הווליום ואני עניתי שבתור התחלה- אשמח בכלל למצוא אותו… הכפתור קצת הלך לי לאיבוד במהלך חיי…

וברור שנרשמתי לסדנה באיטליה:)

(***) האם מחשבות טורדניות והתנהגות כפייתית היא בהכרח רעה חולה? אולי; ואולי לא! ההודאה וההכרה בכך איפשרו לי לקבל את זה. בהתחלה בקושי, בהתמרמרות, בצער על מר גורלי, אבל היום אני אפילו מודה על זה- אני מרגישה שהרעש בקופסה משמש לפעמים מנוע, מניע פנימי לצאת מאזור הנוחות, לזוז, לשנות ולהגיע למחוזות שאפילו לא חלמתי שהם אפשריים.