14 שנה בלי אבא

השנה אני בוחרת להתחבר לצד הטוב של ההסתכלות. הגעגוע נמצא ולא יעזוב כנראה, הכאב תמיד שם, תמיד מתעצם כשמגיעה האזכרה, כשמגיע התאריך, כשיש איזה אירוע- לטוב, לרע. אבל, באמת – החיים כל כך יפים, אנחנו חיים אותם. השנה היתה שנת שיאים של עונג ואושר ומשפחתיות וכולנו טיילנו בעולם והנכדה הקטנה האחרונה, שהיא עולם ומלואו, הצטרפה אלינו. ואמא מסתובבת ועוברת חוויות יותר טובות, פחות טובות; אבל הכל לטובה ובטוח שהיא תשדרג את עצמה למקומות שאפילו היא לא חלמה שהיא יכולה ושהם אפשריים…

ולמעשה, אתה לא הלכת, אתה כאן. אני רואה את זה במבט של אחי,בהבעת הפנים עם המצח הקמוט של האח הקטן, בדמעה וברגישות של אחותי וגם על עצמי- בהתייחסות שלי, בביטויים שלי, באהבות שלי, במילים שאני אומרת. זכרונות כל כך יפים ממך. כאילו אתה ממש פה. גם בנכדים אני רואה מדי פעם את הפרצוף, קמטי הצחוק, קמטי הרצינות, את אהבת הטיולים, אהבת החיים, אהבת האדם, אהבת המשפחה מעל הכל!

אז אתה פה, אתה בכל אחד מאיתנו. חתיכה ממך נשארה ומכפילה את עצמה, ממשיכה את עצמה. 

ואני מאד מודה על זה!!!

אוהבת אותך אבא שלי; אוהבת אתכם משפחה שלי!