מרוב שאני לומדת, אני חושבת שאני ממש חכמה: יש לי יכולת לנתח דברים, לנהל, לקטלג, לסדר, לסכם ועוד כהנה וכהנה… מסתבר שהתואר הזה, של תלמידה, סטודנטית, הוא מאד אטרקטיבי בעיני- קודם כל זה נשמע צעיר; אחר כך, זה מאפשר לי לשבת על הגדר, מקסימום לטבול את קצות האצבעות במים, לבדוק את הטמפרטורה שלהם ולהחליט להמשיך ללמוד, להתפתח, להשתכלל… אבל הגיע הזמן שבו לרגע קל הרגשתי שאירע דבר, שחל שינוי, שהתפתח אצלי משהו שמהווה גשר בין התיאוריה לפרקטיקה, בין המחשבה למעשה, בין הלימוד לבין היישום-
היום נקרתה בדרכי הזדמנות לשים אותי מול להקת ״אריות״, אנשים מאד חכמים מוצלחים ומוכשרים ולקבל מהם פידבק. זה כמעט חמק ממני, כי יכולתי לבחור שלא לעשות את זה, היתה באוויר ארומה של ״נו, באמת, בשביל מה את צריכה את זה? אולי זה יכאב? אולי זה יפתח תיבות פנדורה? מה רע לך ככה, איך שאת? למה לגעת ולנסות, לחוות על בשרי ניסויים? מה, אני חיית מעבדה???״
בחרתי לעשות זאת. זה לא היה קל: אנשים חדים כמו תער, מדוייקים, רגישים לניואנסים, לצלילים, שלא מוותרים, אינטרסנטים שבאו לראות את עצמם משתקפים בי…
בסוף, כשזה נגמר, הבטתי במראה וחייכתי: הרגשתי רפרוף קליל בלב, מין שמחה כזו, או איזה סוג של אושר, שאיפשרתי לעצמי לחוות דה פקטו את העניין, שקפצתי פנימה, שעברתי את הסף של עצמי, שבניגוד לתהליך הירידה במשקל הפיזי, דווקא פה היה איזשהו סוג של התרחבות.
וכמה אהבה היתה שם, ושותפות לדרך ואומץ ונתינה…
תודה!
