הכיוון הכללי

לאן הולכת? מה המטרה? מהם היעדים?

לא יודעת ברציונל. יודעת בלב. קוראים לזה אינטואיציה?

מתבוננת על הדרך שעברתי עד כה, על מסלול חיי: יש נתיבים ראשיים, נתיבי איילון כאלו, שמובילים למרחקים ארוכים, שמתאפיינים בהתמדה לאורך זמן, שיש להם סוף ויש להם התחלה; ויש שבילים קטנים, כאלה שהתחילו ונגמרו מהר, שהמרחק בין נקודה לנקודה היה רק קו ישר אחד.

ופתאום הבנתי שיש גם כיכרות: כאלה שדומות לכיכר המדינה, ענקיות, עם המון כניסות ויציאות; ויש כיכרות קטנטנות, שרכב בינוני יתקשה ״לקחת״ בהן את הסיבוב. מחלקן יצאתי ונכנסתי ושוב יצאתי, ובחלקן הסתובבתי שנים, סחור סחור, מפספסת את היציאה או סתם מסתובבת במעגלים סביב מרכז שהוא לא שלי.

 היכולת להתבונן, לזהות, להתחבר, מאפשרת לי לשים לב לבחירות שעושה בחיי, או שחיי בוחרים לעצמם בלי שאני נותנת עליהן את הדעת. היום, מחפשת את המרכז שלי, את היצירה שלי, אותי. את הדבר הזה שיסחוף אותי, ימלא אותי, יגרום לי לאבד את תחושת הזמן ולהיות מוכנה למחיר שאצטרך לשלם עבורו (בזמן, בכסף, באנרגיה, בוויתור על אלטרנטיבות).

 ומה יהיה אם לא אמצא אותו???

היום יודעת שגם אם לא אמצא את ״הדבר״, כבר מצאתי כל כך הרבה דברים בדרך- משפחה מדהימה, עיסוקים, חברות וחברים, שותפות ושותפים לדרך, מורות ומורים, תלמידות ותלמידים, מראות שמשקפות לי וכל כך הרבה דברים להודות עליהם…

עדין, סקרנית מאד: האם אשאיר אחרי איזו יצירת מופת, בנוסף לילדיי?

אולי הסקרנות הזו היא המנוע שלי ואולי הטוב עוד לפני; בינתיים בוחרת להודות על הטוב שיש (שהוא החלק הגדול והמשמעותי בחיי), להיות שמחה בחלקי, לגרש את העצב והרוע ולבחור בשמחה ובטוב.